בין דיכוי לשבירת כלים: איראן בצומת מסוכן - והאזרחים לכודים במרכז

דבריו של המנהיג העליון של איראן, עלי חמנאי, מאמש (שבת) ובהם הבחנה בין "מפגינים" לבין "פורעים", אינם עניין טכני או סמנטי. מדובר במהלך פוליטי מחושב, המוכר היטב מניסיון העבר. באמצעות הבחנה זו מבקש השלטון לשדר לציבור הכרה במצוקה, אך במקביל לשרטט קו ברור שממנו ואילך המחאה מאבדת לגיטימציה והופכת יעד לדיכוי.

ההבחנה הזו שימשה את המשטר גם במחאות הכלכליות של 2019. אז, כמו היום, טען השלטון כי מחאה על יוקר המחיה היא לגיטימית ומובנת, בעוד שהאלימות מיוחסת ל"גורמים עוינים". בפועל, הבחנה זו שימשה כלי להצדקת אחד מגלי הדיכוי האלימים בתולדות הרפובליקה האסלאמית. הזיכרון הזה מרחף מעל המחאה הנוכחית, והופך כל אמירה של חמנאי לאזהרה מרומזת.

לתוך המרחב הרגיש הזה נכנס גם הקול האמריקני. אמירותיו האחרונות של דונלד טראמפ, המרמזות על שינוי אפשרי במדיניות כלפי איראן, מזינות מחדש את הפחד העמוק של המשטר מהתערבות חיצונית. עבור טהרן, עצם השיח על לחץ בינלאומי או שינוי משטר מחזק את הנרטיב של "אויב מבחוץ" - נרטיב שמאפשר להצדיק דיכוי מבית באצטלה של ביטחון לאומי.

המטרה  - חיסול המשטר

מנגד, נשמע קול אחר, רדיקלי הרבה יותר, מתוך האופוזיציה האיראנית בגולה. מאסיה עלינז'אד - מי שמנהיגה את מחאת החיג'אב ומהווה את הקול החזק ביותר נגד דיכוי נשים ברפובליקה האיסלאמית, קראה אמש לאיראנים להפסיק לפחד מהתערבות זרה, וטענה כי את המשטר אי אפשר להביס "באגרופים חשופים" וכי המשטר הנוכחי לא ייפול ללא סיוע חיצוני. בעיניה, מטרת המפגינים ומטרתם של האיראנים המתנגדים לשלטון ברורה: לא רפורמה, לא תיקון, אלא הסרה וחיסול של המשטר - אחת ולתמיד.

הפער בין שלושת הקולות הללו ממחיש את הדילמה העמוקה של גל המחאה הנוכחי. המחאה בתוך איראן היא ברובה מחאה אזרחית, קיומית, לא מאורגנת סביב הנהגה אחת ולא מגובשת סביב אסטרטגיה אחת. רבים מהיוצאים לרחוב מבקשים חיים בכבוד, לא בהכרח מהפכה מוצהרת. אך ככל שהמשטר ממשיך לסגור את מרחב הלגיטימציה למחאה, וככל שהשיח הבינלאומי והשיח בקרב הפזורה האיראנית מסביב לעולם מקצין, כך נדחקת המחאה לפינה שבה הבחירה נראית דיכוטומית: כניעה או הפלה.

הסכנה שבהתערבות המערב

כאן טמון הסיכון הגדול ביותר. התערבות זרה, גם אם נתפסת כתקווה בעיני חלק מהאופוזיציה, היא חרב פיפיות בחברה האיראנית. הזיכרון ההיסטורי של התערבות מערבית, החשדנות העמוקה והלאומיות המושרשת עלולים להפוך אותה לכלי בידי המשטר, לא נגדו. באותה נשימה, המשך דיכוי פנימי בשם "מאבק בפורעים" רק מעמיק את הקרע ומאיץ תהליכי רדיקליזציה.

איראן ניצבת כיום בצומת רגיש: השלטון מנסה להכיל את המחאה באמצעות מילים ונרטיב של המשכיות ו"עסקים כרגיל", תוך דחיקת מי שהוא מגדיר כ"פורעים" אל מחוץ ללגיטימיות. מנגד, האופוזיציה האיראנית בגולה דוחפת לשבירת כלים ולמאבק שמטרתו הפלת המשטר אחת ולתמיד. בין שני הקטבים הללו נותר הציבור בתוך איראן לכוד - עייף ומותש, אך עדיין מסרב לוותר או לשוב לאחור. לפיכך, השאלה אינה רק אם המשטר ישרוד גם את הסבב הזה, אלא באיזה מחיר, ואיזו איראן תצא ממנו: חברה אזרחית מדוכאת עוד יותר, או מציאות שבה כללי המשחק עצמם משתנים.

בין חמנאי, טראמפ ועלינז'אד, עתיד המדינה לא ייקבע רק בהצהרות ובאיומים, אלא ביכולתה של החברה לדרוש שינוי מבלי לאבד את עצמה בדרך.

דנה שמח היא חוקרת ומרצה על איראן, המתמקדת במחאה אזרחית, תהליכי עומק חברתיים ומאבקי חירות בחברה האיראנית.