מה נשתנה המחאה הזאת מכל המחאות?

עוד גל מחאות באיראן, וגם הפעם זה שונה לגמרי. ניסיון העבר מראה שמחאות על רקע כלכלי או על רקע ניהול כושל מתחילות בשבוע שבו המשטר מאפשר להוציא קיטור. הן מתחילות כלכליות ומהר מאוד מתחילים לשמוע גם סיסמאות פוליטיות, ואם הן נמשכות יותר משבוע - יש עוד כשבוע של דיכוי אלים ביותר של המשטר, והסדר חוזר על כנו.

האם גם הפעם זה יהיה כך?

הנה מספר סיבות שבגללן קשה יותר להחיל את ניסיון העבר על ההפגנות האלה. חלקן מקור לאופטימיות, חלקן מקור לפסימיות, ואם נרצה להיות בטוחים יותר לאן זה הולך - כדאי פשוט לחכות כשבועיים ולראות לאן זה הלך.

גל ההפגנות האחרון הפתיע את כל הפרשנים במשכו, בפיזורו הגיאוגרפי, ברמת האלימות של המפגינים ובגיוון המגדרי, הגילאי והאתני של המפגינים. הוא גם שינה את הרחוב באיראן: נשים הפסיקו לעטות חג'אב, וגם כאשר חזרה אכיפה אלימה, לא הצליחו להחזיר את החג'אב. לאחר כמה אירועים משמעותיים נוספים, בקיץ האחרון נראה שהמשטר מבין שאי אפשר לאכוף את החיג'אב באמצעות ענישה ומנסה בדרכי נועם.

האירועים המשמעותיים שקרו מאז הגל האחרון ומפרים את האיזון שהיה ביחסי העם-משטר:

מחאת אישה-חיים-חופש עצמה שברה את מחסום הפחד. המחאה עצמה פרצה לאחר שהאיראנים הבינו שגם אם יהיו "בסדר" אין בכך ערובה לביטחונם, ופשוט החליטו להיות "לא בסדר", כלומר להפגין. במחאות האלה גם ראינו ונדליזם לסמלי דת ומשטר, הרוגים לא מעטים גם בקרב כוחות הביטחון, וקבוצות מפגינים גדולות שהניסו את כוחות הביטחון ורדפו אנשי דת ברחובות.

7.10 החל כדור שלג שפגע גם במוניטין של הרפובליקה האסלאמית כפטרונית "ציר המאבק" - חמינאי לא הסכים לעזור להנייה, וגם פגע במערך הפרוקסי עצמו. הרפובליקה האסלאמית גם לא הצליחה להגן על נסראללה או להציל את שלטון אסד.

חיסול נסראללה היה משמעותי לא רק לאיום על ישראל אלא גם לאיום של הרפובליקה האסלאמית על איראן. בכל גל מהפכות משמעותי, לפחות החל מ-2009, יש עדויות על משלוח חיילים דוברי ערבית (אינפורמנט אישי שהיה במחאות ב-2009 וברח מאז מאיראן, זיהה אותה כערבית לבנונית) כדי לעזור בדיכוי ההפגנות, כי אין מספיק איראנים שמסכימים להכות את אחיהם המפגינים.

נפילת אסד סימלה את התפרקות מערך הפרוקסי: סוריה הייתה המדינה היחידה במערך - כל השאר ארגונים, ולכן המפקדה הקדמית של כוח קודס הייתה בדמשק. מרכז העצבים של כל הפעילות באזור, נמחק.

מלחמת 12 הימים הייתה נקודת מפנה משמעותית נוספת, לטובה ולרעה. במלחמה הזאת נשבר מחסום הפחד של המשטר, כי הם ספגו מכה קשה אבל שרדו ומתאוששים. העם לא יצא להפגין ובמשך כחצי שנה גם לא ניסה. זה בזכות הקצנת מדיניות המקל והגזר: מצד אחד הקלה ברסן החג'אב, מסיבות ריקודים שהופצו ברשתות בשידור חי להראות שהכול בסדר - ומצד שני מעצרים מבית לבית ומחסומים ברחובות מיד אחרי המלחמה, ומאז - הגברת קצב ההוצאות להורג בבתי הכלא. מטרת המדיניות הכפולה הזאת הייתה למנוע מהעם לצאת להפגין, כי לא בטוח שאחרי חיסול נסראללה יהיה אפשר לדכא את ההפגנות בכלל.

רצף משברים כלכליים באמת בלתי סביר שהגיע לשיא במהלך הקיץ האחרון - משבר המים, האנרגיה, שער הדולר והזהב שנוסקים בעוד הריאל צונח, ועל רקע כל זה - השקעה בטילים במקום בתשתיות, וחשיפת העברת מיליארד דולר לחיזבאללה מתחילת השנה.

חשיפת הקווים הלבנים: לפני מספר שבועות השיק אילן מאסק פיצ'ר חדש ב-X: בהקלקה על תאריך ההצטרפות של גולש אפשר לראות מאין הוא מצייץ, באיזו אפליקציה הוא משתמש והאם הוא משתמש בפרוקסי או בחיבור ישיר. לפתע התגלה שבנוסף לחשבונות רבים של תומכי משטר, גם חשבונות של מלוכנים לכאורה ש"עשו פדיחות" וגם של בדלנים השואפים לפרק את איראן הם חשבונות של המשטר (בעלי "קו לבן", כלומר יכולים לגלוש מאיראן ישירות בלי פרוקסי ולכן החיבור מהיר יותר), ובמקרה של הבדלנים הבלוצ'ים - הם בכלל פקיסטנים. זה משמעותי כי פירוק איראן הוא אחד הפחדים הגדולים של מתנגדי המשטר, ואחת הדה-לגיטימציות הנפוצות להפגנות בנרטיב שמקדם המשטר.

כל האירועים האלה משנים את פני המפה הפוליטית ואת מאזן האימה בין העם לבין המשטר, ולכן קשה יותר לצפות אם המחאה תתנהג כמו מחאות עבר על רקע כלכלי, או שהעם רק חיפש סיבה להתאחד ולצאת לרחובות והפעם זה יהיה אחרת (איך אחרת? זו שאלה אחרת)

המחאה מתרחבת ליותר ויותר ערים כל יום. נכון לבוקר שבת 3.1.2026, יש בערך הוויקיפדיה של המחאה שמות של 80 ערים. 12 שעות קודם היו 57.

הרבה יותר מעשי אלימות מצד מפגינים: התקפת בניין המושל בעיר פסא במחוז פארס, הצתת מפקדת הבסיג' בהמדאן, הפיכת מכוניות משטרה באילאם, שפיכת שמן על הכביש בנתיב הנסיעה של המשטרה בסיסתאן-בלוצ'סתאן, הצתת לשכת אמאם-ג'מעה בלרדגאן, סיסמאות נגד המשטר ונגד האסלאם בלוויות של ההרוגים (המעטים יחסית!) של השבוע הראשון, כולל רדיפה אחר אנשי בסיג' ומשמרות המהפכה שבאו לאחת הלוויות והמלווים הניסו אותם.

מיעוט ההרוגים אולי קשור למיעוט המפגינים בפועל בכל הפגנה. אמנם הפיזור הגיאוגרפי גדול אבל בכל הפגנה כנראה יש מאות ולא אלפים, ודאי לא כמו בתחילת מחאת אישה-חיים-חופש.

המחאה התחילה מהבאזאר. זה משמעותי משתי סיבות: אנשי הבאזאר נחשבים מסורתיים יחסית ולרוב נוטים לתמוך במשטר או לפחות לא "לעשות בעיות".

הבאזאר היה כוח מניע חשוב ביותר בכל המהפכות המוצלחות באיראן, מ-1891 עד 1979. הוא עדיין כוח כלכלי משמעותי, אבל ככוח חברתי הוא הוחלף למרבה הצער על ידי רשתות חברתיות, שם אפשר למחות בלייקים ותגובות במקום לצאת לרחובות ולהחזיר את איראן לאיראנים.

יש לציין שההשבתות העירוניות כנראה קשורות למזג האוויר. יש מחוזות שהושבתו מבלי שיהיו בהם הפגנות, ומחוזות דרומיים שלא הושבתו על אף שהיו בהם הפגנות. בנוסף, השבתה אינה עוצר, כך שאם אין משרדי ממשלה ומקומות העבודה לא פועלים, זה דווקא מקל על אנשים לצאת להפגין.

דבר שקיים בכל גל מחאות אבל בולט במיוחד הפעם הוא סיסמאות לטובת יורש העצר רזא פהלוי: יחי המלך, רזא שאה (סבו של יורש העצר) מנוחתך עדן, מוות לשלושת המושחתים - איש דת (מולא), קומוניסט (צ'פי - שמאלני) ומג'אהד (ארגון המג'אהדין י ח'לק) - כלומר לכולם חוץ מהמלך; זה הקרב האחרון, פהלווי חוזר, ועוד. סיסמאות כאלה נשמעות גם מפי מיעוטים אתניים שנחשבים בדלנים, כנראה בגלל מיעוט קולני וקיצוני. למשל בכרמאנשאה, העיר הכורדית הגדולה ביותר, ובקרב המיעוט הבלוצ'י נשמעו סיסמאות כמו "זה זמן להתאחד, זה זמן למהפכה".

דבר נוסף שלא היה בגלי מחאות קודמים הוא הניסיון של המשטר, ניסיון שנראה כן, להסביר פנים לעם, במקביל למעצרים ודיכוי ההפגנות. הנשיא פזשכיאן הנחה את שר הפנים להיפגש עם נציגי המפגינים ולנסות לפתור ביחד את הבעיות, ונגיד הבנק המרכזי החדש הודיע שיבטל את שער הדולר הכפול, כלומר לא יהיה יותר דולר ליבואנים (לרבות פרוטקציונרים ונוכלים) של 285000 ריאל ושער בשוק החופשי שהוא בערך פי 5 מזה. יהיה רק השער החופשי.

מצד שני, במג'לס עלתה שוב לדיון הצעת חוק שתגביל את המקומות והסיבות המותרות להפגנה. מכיוון שאי אפשר לייבא חיילי חיזבאללה לדיכוי המהומות, לפי דיווחים ברשת הגיעו חיילים מהארגון העיראקי חשד א-שעבי כדי לעזור בדיכוי המהומות, בדיוק בזמן לשבוע השני שלהן.

בעיניי אין טעם בניסיונות התנבאות. אפשר להבין את כל ההקשר שבתוכו מתחוללות ההפגנות ולהבין את ההבדלים, אבל הדרך הכי טובה לדעת אם זה יהיה כמו תמיד או שונה היא לחכות שבוע-שבועיים ולראות האם ההפגנות מדוכאות בשבוע הקרוב או דווקא ממשיכות להתרחב.

ד"ר תמר עילם גינדין היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי באונ' חיפה ומחברת הרומנים ההיסטוריים "המלכה" ו"היועץ.