שני צעירים איראנים מטפסים על עמוד גבוה במיוחד, שעליו מותקנת מצלמת רחוב. זו אינה מצלמה שנועדה להגן על ביטחונו של האזרח במרחב הציבורי, אלא מצלמה שמטרתה להגן על השלטון מפני האזרח האיראני הממוצע. המצלמה - כמו האח הגדול - מוצבת שם כדי לדווח על מעשים שאסור שיתרחשו באיראן תחת המשטר הנוכחי: אישה ללא חיג'אב, צעיר שמרסס גרפיטי חתרני או נערה ששרה בפינת רחוב. אלו הם רק קצה הרשימה של האיסורים המלווים את חיי האזרחים באיראן יום יום.
לאור יום: מפגינים איראנים מגרשים כוח של הבסיג' במכות ואבנים // רשתות חברתיות
האירוע הזה התרחש אמש (שלישי), בערב השני של ההפגנות האדירות באיראן. שני הצעירים מסכנים את חייהם בניסיון לנפץ מצלמה שמרשתת את רחובות המדינה ומלווה את חיי אזרחיה סביב השעון. הם אינם לבד. משהו נשבר בימים האחרונים באיראן - לא ביום אחד ולא בעקבות החלטה בודדת, אלא בתהליך ארוך שבו הציבור הבין שהמדינה כבר מזמן אינה פועלת עבורו.
זהו רגע שבו זעם מצטבר, שנבנה לאורך שנים של שחיקה כלכלית וניתוק שלטוני, מצא את דרכו החוצה אל הרחובות. וכמו הגשם שלו חיכו כל כך האיראנים, צעירים שוטפים כעת את הערים. ההתפרצות הזו אינה "עוד סבב מחאה"; היא ביטוי למציאות יומיומית בלתי אפשרית: עליות מחירים חדות, פגיעה מתמשכת בכוח הקנייה, שיבושים באספקת חשמל, מים ודלק, ותחושה רחבה שהאזרחים נדרשים להקריב שוב ושוב - למען סדרי עדיפויות שאינם משרתים אותם. עבור רבים, זו כבר אינה גזירה כלכלית, אלא הצהרה ברורה: המדינה חדלה מלתפקד עבור אזרחיה.
יוצאים לרחובות מתוך תחושת חנק
המחאה ששוטפת כעת את הרחובות ברחבי איראן אינה מונהגת בידי דמות אחת, אינה מאורגנת במסגרת פוליטית ואינה עטופה בסיסמאות אידיאולוגיות גדולות. נהגי משאיות, גמלאים, עובדים סוציאליים, אנשי הבזאר וצעירים חסרי אופק כלכלי - כולם יוצאים לרחוב מתוך אותה תחושת חנק. זוהי מחאה קיומית, לא אידיאולוגית.
במשך שנים ניסה המשטר לשכנע את הציבור שהמצב קשה אך הכרחי - בשם ביטחון, אידיאולוגיה או מאבק אזורי. אלא שכאשר הפער בין הרטוריקה למציאות היומיומית הופך לבלתי נסבל, ההסברים מאבדים מתוקפם. אזרחים רואים כיצד מיליארדים מעושרה של המדינה ממשיכים לזרום אל מחוץ לגבולותיה, משרתים אינטרסים שאינם משקפים את מצוקותיהם ההולכות ומעמיקות. כאן, החוזה החברתי קרס סופית.
הדור שיוצא היום לרחובות אינו מבקש מהפכה גדולה ואינו מונע מחזון אידיאולוגי. הוא מבקש לחיות בכבוד: לעבוד ולהתפרנס, לרכוש מזון מבלי לחשב כל מטבע, ובעיקר - להפסיק לפחד. זהו דור שאינו תופס עוד את המשטר כסמכות מוסרית, אלא כמכשול לחיים נורמליים.
תגובת השלטון צפויה: ניסיון למסגר את המחאה כחתרנות, להצביע על "יד זרה" ולהפעיל דיכוי קשה לצפייה. אך בניגוד לעבר, הפחד כבר אינו פועל כפי שפעל. כאשר מחאה נולדת מרעב, מהשפלה ומייאוש עמוק - האיום מאבד מכוחו.
הטעות הגדולה של המשטר תהיה להניח שמדובר בהתפרצות רגעית. המחאה הזו אינה תוצאה של צעד בודד, אלא של שנים של הזנחה, ניתוק ושחיקה מתמשכת של אמון. מה שהוציא את האנשים לרחוב היה הניצוץ האחרון - אך מה שמחזיק אותם שם הוא ההבנה שאין דרך חזרה למציאות הישנה.
איראן אינה ניצבת בפני מהפכה קלאסית, אך היא מצויה בעיצומו של תהליך מסוכן בהרבה עבור השלטון: התפוררות הלגיטימציה. משטרים יכולים לשרוד הפגנות; הם מתקשים לשרוד חברה שמפסיקה להאמין בהם. והימים האחרונים מוכיחים: באיראן, האמונה הזו נשברה.
דנה שמח היא חוקרת ומרצה על איראן, המתמקדת במחאה אזרחית, תהליכי עומק חברתיים ומאבקי חירות בחברה האיראנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו