איראן חטפה שלל מכות בשנה האחרונה. הגדולה שבהן היא בוודאי המלחמה מול ישראל, אך בזירה מסוימת היא סובלת מנסיגה דרמטית ביכולותיה - זירה הסמויה מהעין של הציבור הרחב: אמריקה הלטינית.
בחירתו של חוסה אנטוניו קאסט לנשיא צ'ילה בתחילת השבוע מהווה מכה נוספת למאמצי ההתבססות של טהראן ביבשת. איראן נשענת באזור זה בעיקר על קשרים עם מדינות המתנגדות להשפעה האמריקנית. עלייתו של קאסט מצטרפת לשורת שינויים פוליטיים דרמטיים ביבשת: בחירתו של רודריגו פאס בבוליביה, בחירתו מחדש של דניאל נובואה באקוודור והתחזקותו של חאבייר מיליי בארגנטינה.
מיליי הפך את המאבק באיראן ליעד מרכזי ואף קידם משפט נגד האחראים לפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב-1994. שינויים אלה, לצד האיום של הממשל האמריקני על המשך שלטונו של ניקולס מדורו בוונצואלה, מאתגרים את יכולתה של איראן לשמר את דריסת הרגל שלה באזור.
למרות הברכות הרשמיות של משרד החוץ האיראני - שהיו פורמליות ביותר ולא הזכירו את קאסט בשמו - סביר להניח שתוצאות הבחירות בצ'ילה לא התקבלו בשמחה בטהראן. ההיפך הוא הנכון: בחירתו של קאסט, נציג הימין השמרני, צפויה להוביל לשינוי דרמטי במדיניות החוץ של צ'ילה, ובבסיסה התקרבות לוושינגטון - באופן הפוגע ישירות במאמצי ההתבססות האיראנית במדינה.
הבסיס האידאולוגי שמאפשר לאיראן חבירה למדינות באמריקה הלטינית - הוא האיבה וההתנגדות למערב, ומנהיגים אלה מייצגים בדיוק את ההיפך. השינוי הפוליטי בצ'ילה, ובכלל ביבשת - שבבסיסו בלימת ה"גל הוורוד" ועלייתם המחודשת של ממשלי ימין - מהווה בשורה רעה לאיראן. אבל לצערם של האיראנים, הבשורות הרעות רחוקות מלהסתיים.
בשנה הקרובה אמורות להתקיים בחירות בקולומביה ובברזיל, ושינויים פוליטיים אפשריים באותן מדינות עלולים לפגוע אף הם במעמדה של איראן ביבשת. בקולומביה, הנשיא גוסטבו פטרו - איש השמאל הרדיקלי שניתק את היחסים עם ישראל, השווה את פעולותיה לנאציזם וקרא להקמת "צבא לשחרור פלשתין" - אינו יכול להיבחר לכהונה נוספת.
פטרו, שעליו הטילה ארה"ב סנקציות בטענה לקשרים לסחר בסמים, מייצג את סוג המנהיגות שמאפשרת לטהראן להתבסס באזור.
אך מעל לכל השינויים הללו, האיום שמציבה ארה"ב למשטרו של ניקולס מדורו בוונצואלה מהווה את הסכנה החמורה ביותר לאיראן. וונצואלה היא מרכז הפעילות האיראנית ביבשת - משם מועברים נשק וטכנולוגיות, ושם פועלים יועצים איראניים. שינוי משטרי בקרקאס יפגע לא רק בהשפעה האיראנית, אלא גם במשטר הקומוניסטי בקובה, התלוי במידה רבה בקשר עם משטרים אוהדים כמו זה שבוונצואלה.
עם זאת, טהראן לא צפויה לנטוש את היבשת. לאיראן יש אינטרס לשמר את השפעתה על הקהילה השיעית הגדולה באמריקה הלטינית, ולכן היא תמשיך לפעול גם בתנאים פחות נוחים. בדיוק כאן נפתח פתח לישראל: השינויים הפוליטיים ביבשת מאפשרים שיתוף פעולה עם אותן מדינות נגד התשתית האיראנית, במסגרת התחזקות היחסים עם ממשלות הימין החדשות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו