קריסת המשטר באיראן היא רק עניין של זמן

טהרן קורסת - ממש במובן המילולי. העיר הפכה לבירה האיראנית כאשר בכל המדינה היו פחות מ־10 מיליון בני אדם. כיום גרים בה לבדה יותר מ־10 מיליון.

תכנון, ניהול וסדרי עדיפויות לקויים, רצף של שנות בצורת ומדינות שכנות שעוצרות את מי הנהרות מלהגיע לאיראן - גרמו למשבר חסר תקדים במשק המים של המדינה. הפסקות מים יזומות מדי לילה הן כבר שגרה.

המשבר כולל גם הידלדלות מאגר מי התהום, דבר היוצר בולענים במרכזי הערים הגדולות, ובהן טהרן, ולשקיעת הקרקע. הדרך היחידה להתמודד עם התופעה המסוכנת הזו היא לנטוש את האזור.

נוסף על כך, בגלל זיהום האוויר נסגרים בעיר בתי ספר בימים שבהם האוויר מסוכן לנשימה.

כל הבעיות האלה אינן ייחודיות לטהרן. הבירה, שהיא גם העיר הגדולה ביותר, מקבלת את רוב תשומת הלב. אולם בעיית זיהום האוויר משותפת לכל הערים הגדולות, ובעיית המים מקיפה את כל איראן.

החלפת עיר בירה היא פרקטיקה מקובלת שבוצעה כבר עשרות פעמים במהלך כמעט 3,000 שנות היסטוריה. הממדים שאליהם הגיעה טהרן הופכים את המשימה לקשה הרבה יותר, אם כי אולי בסופו של דבר היא תהיה בלתי נמנעת.

הבעיות הללו אינן מוציאות אנשים לרחובות, לפחות לא בהיקפים ובעוצמות הדרושים לשינוי משטרי. ובכל זאת, טהרן בקריסה גם במובן הפיזי וגם זה המטאפורי.

חשש ממחאות עממיות

ישראל אינה האויב המסוכן ביותר של הרפובליקה האסלאמית. האויב המסוכן ביותר הוא העם האיראני, שיוצא להפגנות מעת לעת. חלק מגלי ההפגנות - כמו הפגנות הדלק ב־2019 ומחאת אישה־חיים־חופש ב־2022/3 - היו גדולות, נרחבות ועקובות מדם, כולל דמם של אנשי כוחות הביטחון.

בכל גלי ההפגנות במאה ה־21, מערך הפרוקסי של המשטר, ובמיוחד חיזבאללה, שימש עתודת כוחות שעזרו למשטר בדיכוין - כי רוב האיראנים פשוט לא יסכימו לעשות זאת.

מאז נפילת אסד בסוריה המשטר חושש ממחאות עממיות - ונוקט שתי דרכים למנוע אותן: מחד - מעצרים, עינויים והוצאות להורג, במיוחד אחרי מלחמת 12 הימים. מאידך - ניסיון לרַצות את העם. לדוגמה, השלטון קרוע בין הצורך להפגין אדיקות ולכפות על הנשים עטיית חיג'אב, לבין הצורך לשמור על שרידותו ולא לעצבן יותר מדי את העם. סרטונים ממסיבות ריקודים ומוזיקה - כולל בחסות המשטר - מתפרסמים חדשות לבקרים. גם שם רואים נשים בלי חיג'אב רוקדות לצלילי מוזיקה מערבית בדרך כלל. לאחר מכן מנהל המקום או בעלי המקום משלמים על כך במקום עבודתם.

משכתבים את ההיסטוריה

נוסף על כך, הרפובליקה האסלאמית מנסה לשכתב את ההיסטוריה ולהציג את מלחמת 12 הימים נגד ישראל כניצחון מוחץ - תוך שימוש בדמותו של המלך הסאסאני שאפור שהכניע את קיסר רומא, בסיסמה "עוד תשובו לכרוע ברך בפני איראן". אלא שהאימפריה הסאסאנית היתה לפני האסלאם, ועד לא מזמן הרפובליקה האסלאמית התנגדה לזהות האיראנית השורשית. הסיסמה "תשובו לכרוע ברך בפני איראן" נענית בתגובות כמו "כן, הרפובליקה האסלאמית עוד תכרע ברך בפני איראן".

מנגנון הסנאפ־בק, שהופעל הקיץ ללא קשר למלחמה, החזיר את הסנקציות הכלכליות על הרפובליקה האסלאמית ועל אזרחי איראן, והזניק את הדולר לשיאים חדשים. ביטול הסכמי הגרעין גרם לתגובת "דווקא" ברפובליקה, כולל יציאה מה־NPT (האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני), פיתוח מואץ של פרויקט הגרעין ושל נשק בכלל והרחקת פקחי סבא"א. כמו כן, הרפובליקה האסלאמית מצטיידת בנשק הגנתי והתקפי כדי לא להיתפס שוב לא מוכנה בסיבוב הבא של המלחמה, שהוא, בעיני כל השחקנים באזור, רק עניין של זמן.

האם הרפובליקה האסלאמית אכן תקרוס? מתישהו כן, כי אף שלטון לא נמשך לנצח. גם זה יותר עניין של "מתי" מאשר של "האם". אז מתי? אפשר רק לקוות שזה יהיה יותר קרוב ל־54 השנים של שושלת פהלווי ופחות קרוב ל־437 השנים של האימפריה הסאסאנית.