לאחר 7 באוקטובר היו מי שחשבו שקטאר תתנצל או תרחיק את עצמה מחמאס בניסיון להתחמק מכתם הטבח. קטאר לא עשתה זאת. היא שמרה על עקביות לאורך המלחמה, כשהיא מסבירה שאת הכסף לחמאס היא העבירה דרך "הדלת הראשית", באישור ישראל ולמטרות הומניטריות ולא צבאיות. הנרטיב הזה התקבל בעולם.
ראשי חמאס בחו"ל צופים בשידור ממתקפת הטרור ומתפללים (ארכיון)
בישראל הופתעו מכך. נראה כאילו האופן בו "ביצרה" קטאר את עצמה צץ כאן במפתיע: התלות אירופית בגז שלה (פועל יוצא של הסנקציות על רוסיה), "קניית" פוליטיקאים, תקשורת ואקדמיה (מעל ומתחת לשולחן) ובניית מוניטין אמיתי של מדינה אמינה. קטאר היא "הפיקסר" של המעצמות, והיא משחק תפקיד חשוב בפתרון "כאבי הראש" שלהן. צריך היה לראות איך האמריקנים לא הפסיקו להפליג בשבחיהם הקטארים על שסידרו להם "נסיגה שקטה" מאפגניסטן ב-2021. אז גם עכשיו, קטאר פותרת לארה"ב ולעולם את "כאב הראש" של המלחמה של ישראל בעזה - ולא משנה שלה עצמה היה חלק מרכזי ביצירת המצב שהוביל אליה.
העובדה שקטאר לא התנערו מחמאס אפשרה לה להמשיך לגרוף רווחים מהנכס המפוקפק הזה. תדמיתית, בעולם המוסלמי וגם מעבר לו, קטאר נתפסת כמי שדואגת לסוגייה הפלשתינית ולמאבק של הפלשתינים בישראל. זאת במקביל לכך שדיפלומטית, אין לה תחליף בתיווך בין ישראל לחמאס ובפתרון לעזה. פשוט אין אף גורם אחר שנמצא בקשר כה הדוק עם שני הצדדים.
וזו לא שאין מדינות אחרות שלא ניסו להתחרות איתה על העמדה הזו: ראינו את איחוד האמירויות מציעה כבר ב-2024 הצעה שכוללת כוח רב לאומי בעזה, דומה למדי לזו שהתקבלה בסוף בחודש האחרון ונכללה בתוכנית טראמפ. למה קטאר היא זו שמקבלת את הבכורה בהסכם הזה? כי היא מחזיק במפתחות הקשר לחמאס. כי כל מדינה אחרת שתנהל בפומבי משא ומתן עם ישראל ותגיע איתה להסכמות תתיפס כמי ש"מנרמלת" אותה – ותשלם מחיר על כך בדעת הקהל הערבית.
במקרה של קטאר? זה רק "תיווך", שנעשה למען הפלשתינים. הרי זו דוחא שתומכת בחמאס ומארחת בכיריו. זו הגאונות האמיתית של פרוייקט היח"צ הקטארי. זה מאפשר לה "לבלוע" כל מתווה: עם חמאס בשלטון, או בלעדיו. אם הרשות הפלשתינית, או בלעדיה. אם סעודיה או האמירויות צריכות להתנצל על כל שיתוף פעולה עם ישראל, במקרה של קטאר אפילו לחיצות הידיים הפומביות עם האלוף הישראלי ניצן אלון לא מטילות כתם בדעת הקהל הערבית על מי שנתפסת כעת כפטרונית של הסוגייה הפלשתינית.
לעיתים, ובעיקר בישראל, מוזכרת קטאר כמי שדוחפת את אידיאולוגיית "האחים המוסלמים", וזו גם משמשת כמצע ליחסים הקרובים עם ארדואן. העובדה שבתוכנית הנוכחית עתידו של חמאס בעזה לוט בערפל, מוכיחה כמה מניעה הם ציניים ותועלתניים ולא אידיאולוגיים.
אך למרות הרווחים הגדולים שגרפה קטאר בשנתיים של מלחמת 7 באוקטובר, שני אירועים לא היו בתוכניות שלה. למרות המאמץ הדיפלומטי והפיננסי האדיר שלה, בתוך שלושה חודשים אותו המאמץ עצמו הוביל אותה ל"ארח" תקיפות איראניות וישראליות שהכניסו אותה למעגל האש של המלחמה. זהו כישלון קטארי, שמהווה עדות לכך שגם בתוכניות של דוחא יש חורים שהם פועל יוצא של כישלון בקריאת המציאות ובעיקר ביחס לכוונות של ישראל.
אלא שאותו האירוע, מהווה עדות לפרגמטיות הקרה של משפחת ת'אני: קטאר לא שברה את הכלים. כמתאבק מתוחכם, היא הצליחה בתוך חודש להשתמש במשקל הכוח הצבאי שהפעילה ישראל כדי לכפות את הפסקת הלחימה שהיא וארה"ב חיפשו במשך כמעט שנתיים. שוב, לחיצת הידיים של ראש הממשלה הקטארי עם האלוף ניצן אלון היא עדות לגמישות הקטארי: אף מדינה באזור לא הייתה מוחלת כך על כבודה, אבל עבור קטאר היה חשוב לשמור על שני דברים – המוניטין שלה כ"שחקן חיובי" שמחפש ביטחון ויציבות והבכורה בסוגיית עזה אל מול המתחרות מצרים, סעודיה והאמירויות.
נכון, הטילים שנחתו באחד הרובעים היוקרתיים של דוחא יצרו זעזוע חריג. אבל המומנטום הניע את כל השחקנים להתכנס: ארה"ב המובכת גררה את ישראל להסכמות על סיום המלחמה, קטאר לחצה על חמאס להסכים לשחרור החטופים בפעימה אחת. שחקנים אחרים – כמו האמירויות, טורקיה ומדינות האזור נבהלו מחציית הקווים האדומים וגם הם שיחקו תפקיד בלחץ על ארגון הטרור.
אבל המרוויחה הגדולה? היא נשארה קטאר. צו נשיאותי כעת הפך אותה לאחת המדינות היחידות בעולם – יחד עם חברות נאט"ו ודרום קוריאה – שמחזיקות במסמך ערבות צבאית אמריקני. וכמובן, היא נותרה קרוב מאד לראש שולחן ההחלטות בסוגייה העזתית. רק אם אכן יגיע למימושו של ב', עם פרישתו של הכוח הרב לאומי, קטאר תצטרך לחשוש מתחרות של מדינות נוספות.
