מאז ראשית המהפכה האיראנית, המשטר האסלאמי דוגל בבחירה ובהליכה בנתיב אחד בלבד, והיא דרך ההתנגדות ועימות מול המערב. גם הצעדים הראשוניים של המשטר הצעיר בשנת 1979 בדמות כיבוש השגרירות האמריקאית בטהראן, קביעת יום ירושלים העולמי כדי ללבות את השנאה והעימות כלפי ישראל ברחבי העולם (לא רק מצד פלסטינים, דבר שהיום נותן את פירותיו בדמות הפגנות של מאות אלפים ברחבי העולם נגד ישראל), הקמת הגרעין הראשוני של ארגון חיזבאללה בדרום לבנון מתוך הקהילה השיעית באזור ועוד, סימנו כיוון זה בבירור.
עם זאת, בחירה באסטרטגיה של הפצת הטרור והמהפכה האסלאמית באזור ובעולם, לא השאירו חלופות אפשריות בדמות פשרה ומו"מ עם היריבים עבור המשטר. ההתעקשות על דרך ההתנגדות מאז ראשית המהפכה ללא גמישות, היא כה עמוקה וחריפה עד שכל מי שמתוך איראן ובפרט המדינאים שלה, מדבר על צורך בעידון מסוים של מדיניות זו ולו באופן זמני ולטובת האינטרס של המדינה, מייד מנודה ומורחק ממוקדי ההשפעה על השלטון (ע"ע הנשיא לשעבר רוחאני שקרא להגביל את כוחו של כח קודס האמון על מימון ואימון וחימוש ארגוני הטרור באזור). זו אגב גם הסיבה לאי הצלחת הסכם הגרעין של אובאמה מול איראן, וההערכה היא שגם אילולי טראמפ יצא מההסכם, המשטר האיראני היה מכרסם בו עד נטרולו.
יסוד נוסף בעקרון ההתנגדות הוא התגרות מתמדת כלפי האויב ויצירת אי יציבות קבועה, כדי שהאויב יכלה את משאביו האנושיים והפיננסיים בעיסוק מתמיד וטורדני בבטחון שוטף. עם זאת ובפועל, ההתנגדות צריכה להישמר מתחת לרף של עימות כולל, כי האויב המערבי או הישראלי יהיו לעולם עדיפים בכוח ובמשאבים על פני חברי ציר ההתנגדות, ואין זה הגיוני להתעמת איתו במלחמה כוללת, שכן זו עלולה להביא חורבן על אותו ארגון טרור.
לכן ה-7 באוקטובר והארועים שבאו לאחר מכן, יצרו דיסוננס והיבריס בקרב המשטר האיראני וארגוני הטרור שבחסותו, מה שגרם לחשיבה מוטעית בקרב גורמים אלה שסברו שיוכלו לנצח את ישראל בצורה טוטאלית ולהחלישה עד כדי התפרקות בכמה מהלכי בזק ופגיעה קשה באזרחים, דבר שבעיניהם הינו בלתי נסבל בקרב הישראלים.
איראן והארגונים הנשענים עליה הופתעו מאוד מההתגייסות ההמונית והעמידה הארוכה של ישראל במלחמה, ולא מצאו אלטרנטיבה אחרת מלבד ההתעקשות על המשך אותה דרך של אלימות מתחת לסף המלחמה, עד שהדבר הביא לפירוק חלקי או מלא של חמאס, חזבאללה, המיליציות השיעיות בעיראק ועוד, מה שגם ניטרל את הייעוד המקורי של ארגוני טרור אלה-להיות מגני איראן בעת התקיפה נגדה.
ההסכם הצפוי עם חמאס בדבר שחרור החטופים ופירוק חמאס מנשקו, אולי אינו מפתיע את המשטר האיראני אך נראה כי הוא לא התכונן לכך, מכיוון שכאמור, הוא לא מכיר שום אופציה מלבד המשך ההתנגדות. לכן דוברי המשטר מסתפקים בהצהרות כוללניות על חשיבות המשך קיומו של חמאס כארגון המחזיק בנשק נגד ישראל.
נראה שאיראן איבדה מזמן את מעמדה כמשפיעה על סדר היום באזור. ניתן לראות זאת גם בהצהרה האחרונה של הנשיא טראמפ בנושא ההסכם שהודה למדינות מולסמיות סוניות רבות (אויבות של איראן) על תרומתן להסכם, דבר שאולי עשוי לרמוז על צעדי נורמליזציה קרובים מול סעודיה, טורקיה ומדינות אחרות. ואיראן תישאר מחוץ להסכמים אלה, כמו שקרה פעמים רבות במהלך ההיסטוריה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו