מאז 2001 מופיעה אותה כותרת בכל כלי תקשורת אפשרי: "הרשות הפלשצינית על סף קריסה". בימים האחרונים שוב חוזר הניגון - בכירים ברשות טוענים כי ישראל מנכה יותר מ-10 מיליארד שקלים מכספי הגבייה, וכן כספים נוספים הקשורים לעזה.
גם שיעור האבטלה הגיע לרמות חסרות תקדים: כ-80% ברצועה, ויותר מ-30% אצל הפלשתינים ביו"ש. הסיבות הן המלחמה, אך גם הפסקת העסקתם של רבבות פועלים פלשתינים בישראל - רק לכ-14,000 יש אישורים. הנזק לשוק הנדל"ן אדיר, אבל בירושלים מתעקשים שמדובר באיום ביטחוני. בינתיים, אלפים רבים של פלשתינים עובדים בישראל באופן בלתי חוקי.
בהחלט נראה שהממשלה מנסה להחליש את הרשות הפלשתינית, אולם צריך גם לומר שעשרות מיליארדי שקלים זרמו אל הרשות מאז שנות ה-90. איכשהו המנגנון הזה תמיד נמצא בגירעון ובמשברים פיננסיים. הפתרון תמיד להזרים כספים לבור הזה, אבל אף פעם לא רפורמה כלשהי.
בזבוז עצום של כספים
לא מדובר במקרה. הרשות מחזיקה בלא פחות מ-80 "שגרירויות" ברחבי העולם, לא כולל נציגויות בדרג נמוך יותר. רק לשנת 2025 הוקדש תקציב של 84 מיליון שקלים למשרד החוץ הפלשתיני. רובו המוחלט, כ-72 מיליון שקלים, הלך למשכורות למאות אנשים.
לרשות יש עוד נציגות בחו"ל: אש"ף. לפי דיווחים פלשתיניים, מדי שנה מוסדות אש"ף שואבים מאות מיליוני שקלים. לפני הסכמי אוסלו, אש"ף היה ארגון-גג לארגוני טרור. בשנים לאחר מכן הוא הפך לגוף מקביל לרשות, שאמור לייצג את הפלשתינים בחו"ל. ואם כך, מה תפקידו בעצם של משרד החוץ הפלשתיני?
חלק לא מבוטל מהכסף עדיין זורם למשפחות מחבלים. במשך שנים הרשות הפלשתינית שילמה בכל חודש משכורת של מאות עד אלפי שקלים לאלפי אסירים ביטחוניים. בגין התשלום הזה, ישראל מקצצת כספים במסגרת החוק. ברשות הפלשתינית אמנם קיצצו במשכורות, אך עדיין מתעקשים להעביר כספים.
המאבק על הירושה
מה נדרש לשינוי? כזה יגיע עם לכתו של יו"ר הרש"פ אבו מאזן, שבינתיים מגלה כישורי שרידות יעילים יותר משורה ארוכה של שליטים באזור. הספידו אותו הרבה לפני אסד ונסראללה, אבל האיש עדיין שולט ללא מצרים בפוליטיקה הפלשתינית.
מקורות פלשתיניים מסמנים שני מחנות מרכזיים שינהלו מאבק על הירושה. המחנה הראשון מורכב מבכירי הרשות שמעמדם התבסס בעידן אבו מאזן: חוסיין א-שייח' (סגן יו"ר הרשות), נאסר אל-קדווה (אחיינו של ערפאת ושר החוץ לשעבר), ראש המודיעין הכללי מג'ד פרג', ורווחי פתוח (יו"ר המועצה הלאומית).
המחנה הזה לכאורה מעוניין להוביל רפורמה ביום שאחרי, לשלוף את התהליך המדיני מהמקפיא ולהניח את היסודות לכך. מוחמד דחלאן לא שש כל כך להיכנס לקלחת הזו - נדמה שראשו טרוד בעסקי הביטקוין מעבר לים.
בצד השני ניצבים חסידי מרואן ברגותי - לא ממש "מחנה", אלא פשוט אנשים שונים ברשות שרואים בבכיר פת"ח, המרצה חמישה מאסרי עולם בכלא הישראלי בגין מעורבותו בפיגועים, את "הקלף המנצח" בתחרות הפופולריות מול שרידי חמאס. ובכל זאת, לא נראה שישראל מתכוונת לשחרר אותו.
כאן כדי להישאר
חרף בעיותיה הרבות, נראה שהרשות הפלשתינית כאן כדי להישאר. זה פשוט עניין של אינטרס עבור כלל הגורמים הרלוונטיים: לישראל נוח שלפלשתינים יש אוטונומיה שמנהלת את ענייניהם, לפלשתינים נוח שיש מנגנון ג'ובים עצום לתשלום משכורות, ולעולם נוח שיש אופציה מדינית שתמיד אפשר לנופף בה.
בניגוד לחמאס, הנהגת הרשות הבינה אחרי האינתיפאדה השנייה שעימות צבאי כולל עם ישראל יוביל רק לחורבן ולשפיכות דמים. אבו מאזן ואנשיו עברו לזירה הבינלאומית, שם הם צפויים לזכות בהישג מדיני החודש בדמות הכרת המערב במדינה פלשתינית. העניין הוא שיש רק מדינה אחת שבאמת רלוונטית לנושא: ישראל. את הלקח לגבי ישות פלשתינית נקייה מיהודים ועצמאית יחסית היא למדה על בשרה בטבח 7 באוקטובר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו