לא נסיגה, שלב חדש – חזון דומה: על הרגע המכריע בתולדות הכורדים

ברגע היסטורי ובלתי צפוי, עבדאללה אוג'לאן, מנהיג ה-PKK קרא לפירוק כוחותיו החמושים ולהנחת הנשק. ההכרזה הדהדה ברחבי האזור, בעיתוי של בריתות משתנות ומתחים הולכים וגוברים - ובראשם הפעולות חוצות הגבול המתמשכות של טורקיה ברוג׳אווה (המילה הכורדית לתיאור אזור צפון-ממזרח סוריה) וזרמים פוליטיים חדשים השוטפים את המזרח התיכון. על רקע תמונה זו, דבריו של אוג'לאן אינם נסיגה אלא אישור מחודש של מה שתמיד הניע את המאבק הכורדי: השאיפה לחירות, כבוד ושלום במולדתם.

במשך עשרות שנים, ה-PKK עמד כסמל וכחלוץ של ההתנגדות הכורדית בטורקיה. הלוחמים הכורדים מעולם לא טענו לעליונות בנשק או ביתרון מספרי, אך כוח הסבל והנחישות המוסרית שלהם שמרו בחיים את חלום ההגדרה העצמית. המחיר היה עצום, ונשא בעיקרו על ידי הקהילות הכורדיות עצמן. הקריאה החדשה הזו לסיום המאבק החמוש אינה נובעת מחולשה; היא נובעת מאמונה עמוקה ששלום בר-קיימא יכול לצמוח כאשר הכורדים יתבעו את זכויותיהם באמצעות מעורבות פוליטית במדינה הטורקית.

התנועה הכורדית תמיד ידעה להסתגל, לא מתוך ייאוש אלא מתוך ראייה צלולה של הישרדות והתקדמות. במשך שנים נלחמו הלוחמים על הזהות התרבותית והפוליטית של עמם מול איום השמדה. אך ההתנגדות החמושה מעולם לא הייתה מטרתם הסופית. היא הייתה אמצעי להגן על החיים ולהניח את היסודות לעתיד שבו הזהות הכורדית תוכל לפרוח בחופשיות. קריאתו של אוג'לאן כעת היא התפתחות של אותו חזון עצמו: לעבור משדה הקרב לזירת הפוליטיקה והדיפלומטיה.

ועדיין, זהירות היא הכרחית. הרשימה של הבטחות טורקיות שהתחלפו בדיכוי היא ארוכה וכואבת. דורות שלמים של כורדים יודעים מה זה לתת אמון ולהיבגד, להניח את הנשק רק כדי לראות גלי דיכוי חדשים מתפרצים. מסיבה זו, התנועה הכורדית חייבת לבסס את עצמה על בריתות ושותפויות שחורגות ממילים ריקות.

לא סוף, נקודת מפנה

קריאתו של אוג'לאן אינה סוף אלא נקודת מפנה. אם מנהיגים כורדים יצליחו לתעל את הסמכות המוסרית שרכשו בדם יזע ודמעות לבניית פלטפורמות פוליטיות, מוסדות ושותפויות חיצוניות, הם יוכלו לקחת את המאבק לשלב חדש - שבו נלחמים על רעיונות, זכויות והכרה, לא על טריטוריה.

אך הדרך קדימה דורשת ערנות. הרטוריקה הנוכחית של אנקרה עדיין מציגה את פירוק הנשק כהכנעה, לא כצעד הדדי לשלום. ללא ערבויות קונקרטיות, הקהילות הכורדיות נותרות פגיעות. לכן בריתות חדשות - גלויות וחשאיות - חשובות יותר מתמיד.

העם הכורדי מעולם לא נלחם רק כדי לשרוד; הוא נלחם כדי לחיות בכבוד, לדבר בשפתו, ללמד את ילדיו את ההיסטוריה שלהם, ולבנות מולדת שמכבדת את החירות. היום, הנשק שלהם אולי יינצר, אך רוחם, מחויבותם וחזון השלום שלהם נותרים איתנים. בחוכמה, בדיפלומטיה ועם בעלי ברית שנבחרו בקפידה, הם יכולים לפלס דרך לעתיד שמכבד גם את ההקרבה שהקריבו וגם את התקווה שלא כבתה בהם.

ויקטוריה (שם בדוי) היא פרשנית ומומחית לפוליטיקה כורדית, שחיה מחוץ לאזור כיום. שמה המלא שמור במערכת כדי להגן על ביטחונה.