ההתנגשות של ישראל עם סוריה - ניצחון אסטרטגי לארדואן

רק לפני כמה ימים, דיווחים על הצטרפותו האפשרית של המשטר הסורי החדש להסכמי אברהם, או לפחות הסיכוי לחתימת הסכם אי-תקיפה, עוררו אופטימיות אצל רבים מאיתנו. אולם, המזרח התיכון, כמו תמיד, חזר להגדרות היצרן במהירות. רוחות השלום שנשבו הופסקו כאשר מיליציות סוניות קיצוניות, המזוהות עם המשטר הסורי, החלו לתקוף באכזריות את העדה הדרוזית בדרום מזרח המדינה.

הפרדוקס הזה בצעדי המשטר, שמצד אחד מנסה כביכול לקדם את "אי לוחמה" ו-"יציבות" ומצד שני נוקט בצעדים ברבריים נגד המיעוטים כגון העדה הדרוזי בסוריה מעורר סימני שאלה לגבי עקביותו או ליתר דיוק לגבי היכולת השליטה העצמאית של הנשיא הסורי בדמשק.

הרי אחיזתו של הנשיא הסורי, אחמד א-שרע, בדמשק אכן נושא שנוי במחלוקת. בדיוק בנקודה הזאת כדאי לכולנו לזכור את דבריו של נשיא ארה"ב מאפריל האחרון. בנוכחות של ראש הממשלה נתניהו בחדר הסגלגל, טראמפ בירך את נשיא טורקיה ארדואן מול המצלמות על הצלחתו "להשתלט" על סוריה.

על אף שאנקרה מנסה להיתמם ולכאורה אינה שולטת בפועל בסוריה, אלא כאילו המשטר של א-שרע מנהל את "סוריה העצמאית", הכיבוש הטורקי המתמשך בצפון סוריה, ההשפעה הטורקית הישירה על מקבלי ההחלטות הסוריים (שחלקם הנכבד קיבלו בעבר מקלט מדיני בטורקיה), ותלותה של סוריה בטורקיה בנושאי תשתיות, ציוד טכנולוגי וצבאי – כל אלה אכן מכתירים את נשיא טורקיה כסולטן הנאו-עות'מאני שמחזיק בהגה הסורי.

על רקע האמור לעיל, ובהתחשב במתיחות ובהידרדרות העקבית בין ישראל לבין טורקיה ביחסים הבילטרליים מאז פרוץ המלחמה בעזה, זה לא סוד כי נשיא טורקיה לא ממש אוהב את רעיון הרחבתם של הסכמי אברהם, אשר לא רק תיתן לגיטימציה לישראל אלא גם תכלול את סוריה.

בנקודה הזאת חשוב לציין כי העמדה הטורקית בנוגע להסכמי אברהם היא עקבית מאוד. באופן אירוני למרות שטורקיה בעצמה מקיימת יחסים דיפלומטיים מלאים עם מדינת ישראל מאז 1949 התנגדה אנקרה נחרצות להסכמי אברהם גם ב-2020 מול איחוד האמירויות ובחריין.

למעשה, הצטרפותה של סוריה להסכמי אברהם, או חתימת הסכם אי-תקיפה מול ישראל, הייתה יכולה לקרב את סוריה לציר הסכמי אברהם, המורכב מישראל, ארה"ב ומדינות המפרץ. צעד כזה היה יכול להחליש באופן משמעותי את ההשפעה הטורקית בדמשק. על רקע האמור, ניתן להסיק כי צירופה של סוריה לציר האברהמי היה יכול להקנות לאחמד א-שרע עצמאות מסוימת מארדואן.

אולם, כל התסריט קרס כאשר סונים ערבים קיצוניים, שעל פי הדיווחים מהשטח כוללים גם לוחמים טורקמנים, אוזבקים ואויגורים הנמצאים תחת השפעתה של אנקרה, תקפו את העדה הדרוזית ולמעשה חצו במודע את הקו האדום הישראלי בנוגע לביטחונם של העדה הדרוזי בסוריה.

מנקודת מבטה ישראל אכן עשתה את הדבר המתבקש והתערבה צבאית כדי להגן על העדה הדרוזית בדרום סוריה. כך הוכיחה ירושלים לכל המזרח התיכון כי קו האדום הישראלי באמת אדום ואינו ורוד.

אולם, חשוב להדגיש גם את ההשלכות המיידיות: קריסת צירופה של דמשק להסכמי אברהם רק שירתה את האינטרס הטורקי והעמיקה את תלותו של המשטר הסורי באנקרה. בנקודה זאת ניתן לומר כי למרות ההרס שנגרם על ידי חיל האוויר הישראלי בדמשק, ארדואן קיבל את מבוקשו. בהקשר זה, לצד ההשתלטות על דמשק, כדאי לנו לא להחמיץ מטרה נוספת של ארדואן: לבודד את ישראל במזרח התיכון ולכתר אותה באמצעות בריתות לגיטימיות עם מדינות ערב.

בניגוד לשיטה האיראנית שהתבססה על הקמת חגורות אש מסביב לישראל, טורקיה מקימה בריתות לגיטימיות עם מדינות האזור. ללא ספק יוזמה כזאת חסינה לחלוטין מבחינה משפטית. המיזם הטורקי "שכנותיה של סוריה", אשר הוכרז רשמית בחודש מרץ האחרון, מהווה דוגמה בולטת לאסטרטגיה זו. נראה גם כי טורקיה מעוניינת לצרף את מצרים למיזם זה, ובכך תושלם טבעת כיתור סביב מדינת היהודים.

חשוב להדגיש כי לצד כריתת ברית המכתרת את ישראל, כדי לפגוע במעמדה בזירה הבין-לאומית, אנקרה מנהלת קמפיין של דה-לגיטימציה, מטילה סנקציות כלכליות, מפסיקה טיסות ישירות, מכריזה על מאבק משפטי נגד ישראל בהאג, ואפילו אינה מהססת לארח את מחבלי חמאס המשתחררים מהכלא הישראלי במסגרת עסקאות החטופים.

אף על פי שכל הצעדים העוינים הללו ננקטים על ידו, אותו ארדואן גם אינו מהסס לתייג את מדינת ישראל כ-"איום מספר אחד עבור הביטחון הלאומי של מדינתו ועל יציבות האזור כולו".

לסיכום, בעוד שרבים קיוו כי סוריה תצטרף להסכמי אברהם ותתרום ליציבות אזורית, המציאות המורכבת של המזרח התיכון טרפה את הקלפים. ההתקפה האכזרית על העדה הדרוזית, שבוצעה על ידי מיליציות הנתונות להשפעה טורקית, חשפה את חוסר העקביות של המשטר הסורי ואת מידת שליטתה האמיתית של טורקיה בדמשק. קריסת הסיכוי לשלב את סוריה בהסכמי אברהם לא רק חיזקה את התלות הסורית באנקרה, אלא גם שירתה את האינטרס הטורקי בבידוד ישראל והקמת מערך בריתות אזורי סביבה. על רקע זה, חשוב להבין כי המהלכים הטורקיים, החל מקמפיין דה-לגיטימציה בינלאומי ועד אירוח פעילי חמאס, נועדו לערער את מעמדה של ישראל ולכתר אותה בדרכים "לגיטימיות" לכאורה, מה שמציב אתגר אסטרטגי משמעותי בפני ירושלים. מדינת ישראל חייבת להיות ערוכה לאתגר הטורק שאינו דומה כלל לאיום האיראני.

ד''ר חי איתן כהן ינרוג'ק הוא מומחה לטורקיה במרכז משה דיין MDC באוניברסיטת תל אביב