לא רק "הסברה": תדמית ישראל בעולם קורסת – זו כבר פגיעה בביטחון הלאומי

מדוע הייתה הרבה פחות ביקורת על ישראל במלחמה שהיא פתחה נגד איראן מאשר במלחמה שחמאס פתח נגדה? התשובה אינה שבמקרה הראשון הייתה הסברה טובה ובשני הסברה גרועה.

במקרה הראשון, מדובר במלחמה נגד מדינה אחרת - שגם היא מאוד לא פופולרית – אבל המונחים שהשתמשו היו "תקיפות הדדיות", "שלטון אייתולות" ועוד. במקרה השני, שפת הסיקור נשלטת על ידי תמונות ודיווחים על הרוגים בעזה, והצהרות של ממשלה שמתעקשת לעשות את העבודה יותר קלה למבקרי ישראל. אנגלית טובה היא תמיד מבורכת, אבל פחות חשובה מהמסר.

בהרצאות שלי בספרד, בעקבות הספר שכתבתי על ישראל, אני אומר לספרדים שהם לא מבינים במאה אחוז את המשמעות של טבח 7 באוקטובר עבור הישראלים. אבל גם שהישראלים לא מבינים במאה אחוז את המשמעות של המלחמה בעזה מחוץ לישראל.

צונאמי היא לא מילה מספיק חזקה כדי להסביר את מה שקורה בחודשים האחרונים. ב-25 השנים שאני מסקר את האזור, מעמדה של ישראל מעולם לא היה קשה יותר. אי אפשר להשוות זאת לגלי ההדף של אירועים כמו האינתיפאדה או סבבי לחימה בעזה – או לטעון שמדובר באותם האנשים שדורשים חרם על ישראל כבר עשורים.

שפל במעמדה של ישראל

מדובר במשהו יותר עמוק. כל יום נוסף של מלחמה חופר עוד כמה מטרים בבור שבו נמצא המותג ישראל. המיינסטרים האירופי לא מבין את חידוש המלחמה במארס, הוא מתקשה להגן על ישראל. כל זה לא מפחית מצדקת הביקורת הישראלית כלפי חוסר הניטראליות של כמה כלי תקשורת או מהעלייה המפחידה באנטישמיות.

המגמה הנוכחית עשויה להשפיע עוד שנים רבות. חברים מספרד, ביניהם גם מהימין, שתמכו בישראל במהלך המלחמה מתקשים להסביר את מה שכל יום רואים בטלוויזיה, שומעים ברדיו וקוראים בעיתונים. המלחמה  נראית בעולם אחרת לגמרי ממה שרואים בישראל: דעת הקהל העולמית מושפעת מהדיווחים היומיומיים על עשרות הרוגים בעזה, מהתמונות הקשות והכאוס במרכזי חלוקת מזון.

"ההסברים" והטקסטים שיוצאים מכיוון ממשלת ישראל רק פוגעים בדבר הזה שנקרא "הסברה". כשבצלאל סמוטריץ', איתמר בן גביר וישראל כ"ץ מתגאים בהרס בעזה, הם הורסים את המעמד של ישראל בעולם.

מדובר "בהצלחה" של חמאס דווקא ברגע הכי חלש שלו מאז היווסדו. מראש, הוא מכוון את מסריו בעיקר לחו"ל – בזמן בישראל מדברים בעיקר פנימה.

בזמן שהשרים מנסים לספק בהצהרותיהם בעיקר את בוחריהם, המסרים של חמאס מכוונים להגדיל את הקואליציה הבינלאומית נגד ישראל. כשבמאי, ישראל הסכימה לחדש את העזרה ההומניטרית היא הדגישה שזה המינימום. בלשכת ראש הממשלה אמרו ש"מתוך הצורך המבצעי לאפשר את הרחבת הלחימה להכרעת החמאס ישראל תכניס כמות בסיסית של מזון לאוכלוסייה על מנת לוודא שלא יתפתח משבר רעב ברצועת עזה". במקום לזכות בנקודות מדיניות וקרדיט בדעת הקהל הבינלאומית - הכותרות בעולם היו שישראל הסכימה לתת רק "כמות בסיסית של מזון".

"לא אכפת לי מהתדמית, מה שחשוב לי זה הביטחון", תיארו בפני ישראלים את תחושותיהם אחרי 7 באוקטובר. אבל תדמית היא לא רק חרמות סביב האירוויזיון. תדמית היא מרכיב חשוב בביטחון הלאומי. מדינה לא תלויה רק במטוסי הקרב שלה, אלא גם ביחסיה עם העולם, מהצבעותיהם בפורמים הבינלאומיים, מהאפשרות לקנות או למכור נשק וכל סחורה אחרת – וגם משיתוף פעולה חינוכי, טכנולוגי ותיירותי.

צריך להבין: ממשלות אירופה, ימין או שמאל, יוכלו להעלים עין מכעס אזרחיהם כלפי מה שהם רואים יום-יום בטלוויזיה וברשתות החברתיות.

ידידי ישראל מקווים שהפסקת האש תציל את החטופים, וגם תעזור בקרב התקשורתי. כמה מהם אמרו לי במפורש שהם מקווים שלא יקודם רעיון "העיר ההומניטרית" על חורבות רפיח. רעיון שעשה נזק אדיר לישראל עוד לפני שרקם עור וגידים. בחו"ל יש שמות הרבה פחות ידידותיים לעיר הזאת. אחרי התדרוך של שר הביטחון כ"ץ, אלה שתוקפים את ישראל במילים הכי קשות לא חיכו הרבה כדי להשוות זאת לתקופות החשוכות של האנושות.