נאיביים שכמותנו: המלחמה חשפה את "קורי העכביש" באיראן

מלחמת "12 הימים" בין ישראל לאיראן חשפה פער עמוק בין הציפיות ההדדיות למציאות המורכבת. מצד אחד, ישראל קיוותה שהעם האיראני ייצא לרחובות בעקבות המתקפה על המשטר. מצד אחר, האיראנים ציפו שישראל תעשה עבורם את העבודה המלוכלכת ותחסל את חמינאי. שני הצדדים התאכזבו.

העם האיראני, כך למדתי במהלך השנים, שונא כשמתערבים בענייניו הפנימיים. הם רצו שנפטור אותם מחמינאי, אבל זה לא בהכרח היה פוטר אותם מהרפובליקה האסלאמית עצמה, מהשיטה שהיא הבעיה. זו נקודה עדינה שרבים בישראל לא הבינו - הציפייה שהם "יעשו את מה שתמיד אמרו שיעשו" התבררה כנאיבית, לפחות עד לרגע כתיבת שורות אלה.

ההיסטוריה מלמדת אותנו שמלחמות חיצוניות נוטות לאחד עמים סביב הדגל הלאומי. כשסדאם חוסיין תקף את איראן ב-1980, האיראנים התאחדו סביב הדגל, למרות הביקורת שהיתה עוד קודם על המשטר החדש. עד שהמלחמה נגמרה חוקי האסלאם והשיטה החדשה הפכו לעובדה מוגמרת.

גם הפעם המשטר עשה מאמצים לפרוט על הרגש הלאומי-איראני, שהוא בדרך כלל הפוך לרגש האסלאמיסטי. למשל, רשות השידור של הרפובליקה האסלאמית שינתה את שמה ל"רשות השידור של איראן", צעד סמלי אך משמעותי באיחוד הזהות הלאומית עם המשטר.

הפעם המלחמה היתה קצרה, אבל ראינו כבר סימנים מדאיגים, למשל פיצול עמוק באופוזיציה האיראנית. מצד אחד עמדו אלה שראו בתקיפות הישראליות הזדמנות - "ישראל משפילה את משפילינו". מצד שני, אנשי אופוזיציה בולטים ומאומתים שהחליטו כי כאשר ישראל תוקפת את אדמת המולדת, מן הראוי לשתף פעולה עם האויב - הרפובליקה האסלאמית - אל מול הפולש הישראלי.

דמויות בולטות כמו נרגס מחמדי, זוכת פרס נובל לשלום 2023, שפרסמה עצומה הקוראת הן לישראל להפסיק את התקיפות והן לרפובליקה האסלאמית להפסיק את העשרת האורניום.

מחמדי ספגה ביקורת חריפה מחלקים באופוזיציה, שטענו כי בכך שהיא קוראת לשני הצדדים להפסיק היא למעשה נותנת לגיטימציה גם למשטר וגם לישראל. זו דוגמה מובהקת לקושי של האופוזיציה האיראנית למצוא קול אחיד בזמן משבר.

ישראל הפכה לאויב ממשי

עד 12 ביוני ישראל היתה עבור רבים באיראן אויב רטורי בלבד - כלי של המשטר להסיט את תשומת הלב מהבעיות הפנימיות. המלחמה הפכה את ישראל לאויב מעשי ומוחשי, מה שאפשר למשטר לקרוא לאחדות לאומית נגד "התוקף החיצוני".

ראיתי אפילו גולים איראנים שהצהירו על כוונתם לחזור לאיראן כדי להילחם בישראל - תופעה שהיתה בלתי נתפסת לפני המלחמה. השאלה הגדולה היא אם הרגש הלאומי הזה, שנרתם זמנית לטובת המשטר, יחזור להיות כלי במאבק נגדו.

מעניין לציין שיש מבקרים בצמרת הרפובליקה האסלאמית הטוענים שהפסקת האש רעה עבורם, שכן היא מאפשרת לישראל להתאושש. הבדידות הבינלאומית של איראן משמשת גם היא כלי תעמולה: "עמדנו לבד מול ארה"ב וישראל ושרדנו".

אם לבחור בפסימיות, קיים סיכוי שהמשטר יזכה כעת ליותר תמיכה מהעם, ויותר כעס יופנה כלפי ישראל על הנזקים שגרמנו. אבל אם לבחור באופטימיות, אפשר להאמין למתנגדי המשטר שאמרו כי הבעיה היתה שבזמן המתקפות הם היו צריכים קודם כל לשרוד, ועכשיו הם ינצלו את המצב וייצאו בקרוב לרחובות.

המשטר יכול לעשות טעות שתתהפך עליו

אני מקווה שהמשטר יעשה את הטעות שתצית את הגפרור, אשר ידליק את לפיד המהפכה. אולי דווקא הדיכוי שלאחר המלחמה יצית את המרד העממי.

מלחמת 12 הימים הותירה את המזרח התיכון במצב של אי-ודאות. האם היא תוביל לחיזוק המשטר האיראני או דווקא תזרע את זרעי נפילתו? מה שברור הוא שהציפיות הנאיביות משני הצדדים התנפצו אל מול המציאות המורכבת. ישראל למדה שהעם האיראני לא ימהר לצאת לרחובות תחת אש כדי להפיל את המשטר רק בגלל תקיפות חיצוניות, והאיראנים למדו שישראל לא תעשה עבורם את כל העבודה. בסופו של דבר, השינוי האמיתי יצטרך לבוא מבפנים.

הכותבת היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ומחברת הרומן ההיסטורי "המלכה"