דילמת חמינאי: ראש מדינה או מנהיג טרור?

עכשיו, כשיכולתה הגרעינית הושמדה לחלוטין, נותרה עדיין שורת יעדים לפגיעה באיראן עד לכניעתה המוחלטת, כהגדרת הנשיא דונלד טראמפ.

בתוך כך שב ועולה שמו של חמינאי, המנהיג העליון, כיעד לא מוצהר אך מרכזי, ובמידה רבה גם מתבקש, לחיסול. אך האם חיסולו של ראש מדינה מהווה פעולה חוקית בזירה הבינלאומית?

המשפט הבינלאומי נוקט כלל ברור: ראשי מדינה נהנים מחסינות. הפגיעה בהם אינה עניין של שגרה, אלא חריג שבחריגים. הדיפלומטיה העולמית פיתחה נורמה, כתובה ובעל־פה, שלפיה אין מחסלים שליטים, גם אם הם מואשמים בפשעים חמורים. תחת זאת מקובל להעניק להם מקלט מדיני במדינה שלישית, או להעמידם לדין לאחר הפלת שלטונם.

כך קרה עם אידי אמין, רודן אוגנדה, שהיה אחראי לרצח מאות אלפים, מצא מקלט בערב הסעודית וחי בה בנוחות עד מותו. או זין אל־עאבדין בן עלי מתוניסיה, שהוגלה מארצו ב־2011 אחרי מהפכת האביב הערבי, אף שהיה אחראי לדיכוי אכזרי. וכך היה אפילו עם חומייני עצמו, שבעודו מנהיג אופוזיציה גולה ואויב מוצהר המסית להפלת המשטר, לא היה יעד לחיסול. וגם סלובודן מילושביץ', שהיה אחראי לפשעים חסרי תקדים ביוגוסלביה, נשלח לבית דין בהאג, אך מת בכלא ולא בתקיפה אווירית.

אלא שהמקרה של עלי חמינאי שונה.

מפקד ולוחם פעיל

סעיף 110 לחוקת איראן מגדיר את סמכויותיו של המנהיג העליון, ביניהן: קביעת המדיניות הכללית של הרפובליקה האסלאמית, פיקוח על ביצועה, פיקוד על הכוחות המזוינים, סמכות בלעדית להכריז מלחמה ולגייס את הצבא.

כך שאין מדובר בתפקיד סמלי. עלי חמינאי הוא המפקד העליון של כלל זרועות הצבא, לרבות משמרות המהפכה, כוח קודס, מערך המל"טים והטילים, ושירותי המודיעין. סמכויות אלה מקנות לו שליטה ישירה על מהלכי הלחימה ההתקפיים נגד ישראל.

סעיף 113 לחוקה האיראנית, הקובע את סמכויות הנשיא במדינה, מדגיש כי הנשיא כפוף למנהיג העליון בענייני ביטחון, והוא אך "המוציא לפועל" של מדיניות שנקבעת בדרג הגבוה ממנו. תיקון חוקתי משנת 1989 אף קיבע את ריכוז הסמכויות הביטחוניות בידיו של חמינאי, כולל מינוי בכירי הצבא והמודיעין.

המשפט ההומניטרי הבינלאומי מכיר בזכות לפגוע באדם המחזיק בעמדה פיקודית, הנוטל חלק ישיר או עקיף בלחימה. חמינאי עונה על כל הקריטריונים: הוא אינו רק סמל או מקבל החלטות אזרחיות - הוא המוח האסטרטגי, המתכנן, המפקח והמאשר את פעילות הטרור האיראנית נגד ישראל ואזרחיה.

מכאן שישראל וארה"ב רשאיות לראות בו מפקד לוחם, ולא דמות אזרחית הנהנית מחסינות מדינית. המעמד המשפטי שלו קרוב יותר לזה של מפקד שטח מאשר לזה של נשיא או מלך.

יש הטוענים כי מדובר בתקדים מסוכן. גדעון לוי במאמר ב"הארץ", כתב בציניות אופיינית: "האם בכלל לגיטימי לרצוח ראש מדינה, חוץ מבמקרים נדירים ביותר? ואם כן, איזה מנהיג מותר לרצוח ואיזה לא? ומי יחליט? מי יקבע שאת חמינאי מותר לרצוח ואת בנימין נתניהו א?".

לוי, בעקביות שובת לב, מצליח למחוק את ההבדל בין מפקד טרור עולמי המשגר טילים לבתי חולים לבין נבחר ציבור במדינה דמוקרטית.

נתניהו איננו מחזיק בסמכויות צבאיות ישירות, אינו מצווה על רצח אזרחים ברחבי העולם ואינו מפקד על מנגנוני מלחמה גלובליים.

לא בלי תקדים

בישראל סמכות היציאה למלחמה נתונה בידי הממשלה, לא בידי אדם יחיד. לוי פוסק בגיחוך ש"הכל בעיני המתבונן", אך מתעלם מכך שהחוק הבינלאומי משרטט קו ברור: מי שמחולל פשעי מלחמה ומוביל מערכה נגד אזרחים אינו זכאי להגנה.

הדבר אינו חסר תקדים: כך חוסל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס, כשארה"ב קבעה שהוא תכנן מתקפות מיידיות. ההיגיון תקף ביתר שאת כלפי חמינאי, העומד מעליו במדרג הפיקודי.

מובן שכל פעולה מסוג זה מחייבת עמידה בעיקרון המידתיות וההכרחיות. אך ככל שאיראן מסלימה את התקפותיה - כך נחלשת תחולת החסינות.

חמינאי, המוחק את הגבול בין מדינה לצבא טרור, אינו עוד מנהיג מדינה אלא מפקד אויב פעיל. ואת זאת קובע לא "המתבונן", אלא הדין.

ניצנה דרשן־לייטנר היא מומחית למשפט בינלאומי, נשיאת ארגון "שורת הדין" ומחברת רב־המכר "הרפון"