בראיון ל"ישראל היום", החוקר הטורקי בורק קן קליק יוצא נגד המדיניות של ארדואן בסוריה שלדבריו מסבכת את המדינה בביצה אסטרטגי. מבקר את גישתו "הניאו עות'מאנית". ולצד זאת מזהיר כי כעת ישראל מסתכנת בפוטנציאל להסלמה בפעילות הקרקעית בזירה הסורית אף על פי שהיא עושה זאת כדי להבטיח את העומק האסטרטגי שלה.
קן קליק, תושב איסטנבול, הוא חוקר ואנליסט בתחום מדע המדינה. בהתייחסו למעורבות הטורקית בסוריה כיום, הוא אומר כי "בזמן שאנקרה נכנסה בהתחלה לזירה הסורית עם מטרות שאפתניות – הפלת אסד, מניעת אוטונומיה טורקית והקרנת מנהיגות אזורית – היא נלכדה ברשת מורכבת של כיבושים צבאיים, ממשל פרוקסי בלתי-יציב ובידוד דיפלומטי. מה שמכונה 'אזורי הביטחון' בצפון סוריה לא מספק ביטחון אמיתי או מנוף פוליטי. טורקיה מוצאת את עצמה כעת מתוחה יתר על המידה, מוגבלת מבחינה דיפלומטית על ידי רוסיה וארה"ב, ועם מעט הישגים מוחשיים לאחר כמעט עשור של מעורבות".
לעומת זאת, בורק קן קליק סבור כי דווקא ישראל "נקטה בגישה מחושבת, כירוגית ובסופו של דבר יעילה הרבה יותר. תל אביב מעולם לא ביקשה שליטה טריטוריאלית או שינוי של המשטר, אלא התמקדה אך ורק בפגיעה בהשפעה האיראנית ובמניעת העברות נשק לחיזבאללה. באמצעות תקיפות מדויקות ועליונות מודיעינית, ישראל שמרה על הקווים האדומים שלה מבלי להסתבך בביצה של מלחמות קרקעיות".
לדבריו, "ישראל שמרה על חופש פעולה אסטרטגי - תוך פעולה בתיאום עם וושינגטון ומוסקבה. השורה התחתונה ברורה - בעוד שהמעורבות הטורקית נראית יותר ויותר כמו הסתבכות מתישה ובלתי פתירה, ישראל הוכיחה כיצד שימוש מוגבל אך אסטרטגי בכוח יכול להביא לתוצאות ביטחוניות מוחשיות ולהשפיע באזור".
אבל חל שינוי באסטרטגיה של ישראל והיא כן פועלת היום קרקעית בסוריה.
"זה נכון, היה שינוי ניכר בעמדה של ישראל בסוריה. בעוד שהאסטרטגיה שלה היתה מוגבלת מאוד לתקיפות מדויקות ומבצעי מודיעין, ההתפתחויות האחרונות מראות גישה יותר אגרסיבית ורב־ממדית, כולל פשיטות קרקעיות מוגבלות. זה מסמן מעבר של ישראל מדוקטרינה של 'מלחמת צללים' לעמדה אסרטיבית ומקדימה. כמה גורמים כנראה הניעו את השינוי הזה - ההתבססות של איראן ליד רמת הגולן, העומק הלוגיסטי של חיזבאללה בדרום סוריה, וחוסר הוודאות האזורי בעקבות מלחמת עזה. נראה שישראל מכיילת מחדש את כללי המעורבות שלה - הרחבת ההיקף של המבצעים הצבאיים כדי לשבש את הרשתות האיראניות. לא רק מהאוויר אלא גם באמצעות יחידות עילית בשטח. ההתפתחות הזאת נושאת כמובן סיכון עם חשיפה גדולה יותר, ופוטנציאל להסלמה ולסיבוכים עם הנוכחות של רוסיה בסוריה. אבל היא משקפת את הנכונות של ישראל לפעול בהחלטיות כדי להבטיח את העומק האסטרטגי שלה, גם כאשר לוח השחמט האזורי הופך לתנודתי יותר".
אנחנו רואים שסוריה עדה לטבח נוסף בימים האחרונים שבוצע על ידי כוחות המזוהים עם השלטון – הפעם נגד העדה הדרוזית. האם זה מעיד על חוסר יציבות של שלטון אל-ג'ולאני שבמקרה "הטוב" לא מסוגל לשלוט באנשיו? ומה היית אומר שארדואן חושב עליו?
"זאת בדיוק האירוניה והטרגדיה. באזורים שבהם משטרו של אסד קרס, לא ראינו עליה של דמוקרטיה או יציבות, אלא התגבשות של צורה חדשה של משטר אוטוריטרי תחת אבו מוחמד אל-ג'ולאני. האזורים 'המשוחררים' כביכול בסוריה נשלטים על ידי אדם שנשבע אמונים לאל-קעאידה וכעת משחק בתפקיד של מדינאי. הוא עדיין פועל באמצעות פחד, דיכוי ואידיאולוגיה נוקשה. מה שאנחנו רואים באידליב ובאזורים הסובבים אותה אינו ניצחון של פוסט ימי אסד עבור העם הסורי, אלא החלפה של משטר אוטוריטרי אחד באחר.
"יותר מזה, טורקיה תומכת בשקט בסדר החדש הזה. הנשיא ארדואן ממשיך לראות באל-ג'ולאני נכס אסטרטגי - חיץ מול שרידי משטר אסד, הכורדים ואפילו זרמים פוליטיים בלתי רצויים. לאור זאת, תמיכתו של ארדואן באל-ג'ולאני אינה מקרית או נובעת מכורח. היא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר לעיצוב צפון-מערב סוריה באמצעות ממשל אסלאמיסטי תחת שליטה. ואולם, המחיר הוא עצום - מתחים אתניים, אלימות עדתית ופיצול ארוך טווח של המרקם החברתי והפוליטי של סוריה. נפילת משטר אסד בחלקים מסוריה לא סללה את הדרך לחופש - אלא יצרה ואקום שאל-ג'ולאני היה מוכן למלא. וטורקיה סייעה לו".
על הרקע הזה, אי אפשר שלא להתייחס ליחסים המתוחים בין ישראל לטורקיה שרק הידרדרו בימיו של ארדואן. יש סיכוי לשינוי אם וכאשר הוא יתחלף?
"מה שהחל כברית אסטרטגית בשנות ה־90, הפך ליריבות טעונה אידיאולוגית, המונעת בעיקר על ידי שאיפותיו הניאו-עות'מאניות של ארדואן וההזדהות הפופוליסטית שלו עם מטרות אסלאמיסטיות - במיוחד בנושא הפלשתיני, שם הרטוריקה שלו גבלה לעתים קרובות בהסתה. ארדואן השתמש ברגשות האנטי-ישראליים ככלי פוליטי פנימי, לא רק כדי לפנות לבייס השמרני שלו, אלא גם כדי להציג את עצמו כמנהיג אזורי של העולם המוסלמי. זה הגיע במחיר של דיאלוג אסטרטגי, שיתוף פעולה צבאי וסינרגיה אזורית - במיוחד במזרח הים התיכון.
"ועדיין, קיים סיכוי ריאלי לשיפור היחסים - אם ורק אם יחול שינוי בצמרת (השלטון). מנהיגות פוסט-ארדואנית, במיוחד כזו בעלת השקפה פרגמטית או מערבית יותר, ככל הנראה תבקש לנרמל את הקשרים עם ישראל - לא רק למען איזון גיאופוליטי אלא גם למען שיתוף פעולה כלכלי וטכנולוגי. במילים אחרות, העוינות אינה מבנית - היא אישית ואידיאולוגית. ברגע שארדואן כבר לא נמצא במשוואה, הדלת לשיקום היחסים תיפתח".
להערכתך ההפגנות במארס היו סימן לסדק בסדר של ארדואן?
"אכן, המחאות במארס היו יותר מסתם תגובה למעצר של ראש עיריית טורקיה - הן היו ביטוי של חוסר שביעות רצון עמוק וגואה בחברה הטורקית. המערכת של ארדואן, שבעבר זכתה לשבחים על היעילות שלה, מראה כעת סימנים של עייפות ומתח פנימי. העובדה שמעצר פוליטי מקומי עלול לעורר אי שקט ברמה לאומית מדגישה עד כמה שברירית הפכה אחיזתו של המשטר".
אתה לא חושש לדבר נגד ארדואן?
"אני לא מפחד. פחד הוא המטבע של האוטוריטריזם. שתיקה מול האוטוקרטיה הזוחלת היא מסוכנת הרבה יותר מלהרים את קול. מיליוני טורקים ממתינים בשקט לשינוי פוליטי. וכל קול, קטן ככל שיהיה, מוסיף למומנטום הזה. הסדקים במערכת של ארדואן כבר לא היפותטיים - הם גלויים, בלתי הפיכים והולכים וגדלים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו