אחווה, לא רק בבית העלמין: הדרוזים בסוריה בסכנה - ולישראל אסור לעמוד מנגד

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לעמוד מנגד בעוד הקרקע סביב הדרוזים בסוריה בוערת. לא רק משום החוב המוסרי כלפי שותפיה לדרך, אלא משום שזו ברית דמים, ברית של זהות ושל אחדות גורל.

עם קריסת שלטונו של אסד ועלייתו של אחמד אל-שרע, הלוא הוא אל-ג'וליאני – ג'יהאדיסט מובהק שדם אזרחים עוד דבוק לו על הידיים – החל לחלחל בלב הדרוזים החשש מהסיוט הגדול מכולם: טבח שיטתי בשל זהותם. בסוריה של אסד, מיעוטים אמנם חיו בצילו של שליט רודני, אך הצל הזה העניק להם קורת גג.

כעת, עם הקמת משטר סוני שחוקי השריעה מעצבים את חוקתו – הסכנה הפכה מוחשית. ואכן, העלאווים היו הראשונים לשלם את המחיר עם מסע נקם שהציף את רחובות ערי החוף בגופותיהם של נשים, ילדים וחפים מפשע. מראות אלה העצימו את החשש בקרב הדרוזים במזרח התיכון – שהרי לא מדובר בעוד סכסוך מקומי, אלא במסע טיהור אתני מתוכנן. כך שהקריאות שהדהדו בערי החוף בשבחו של צבא מוחמד שחזר לשלט באלשאם אינן עוד זכר מהיסטוריה רחוקה – אלא איום ממשי שיכול להישמע בכפרים הדרוזים.

בשבועות האחרונים, חששם של הדרוזים אושש. כוחות רבים של אסלאמיסטים פנאטים צרים על הכפרים הדרוזים, במסע שתכליתו טיהור אתני של הדרוזים מסוריה למשמע קריאות להרג "הכופרים" והבטחה שהגיע הזמן "לגזוז את השפמים" – רמז לשפם אשר מעטר את פניהם של אנשי הדת הדרוזים.

החשש מהשמדה שיטתית של אחינו בסוריה אינו נוגע רק לדאגה אנושית – אלא נוגע לזהות הדרוזית כולה, שמתקיימת בשני צדי הגבול ובגורל משותף.

המזרח התיכון לא מתנהל לפי קווי גבול – אלא לפי בריתות. אותם קווים ישרים ששרטטו סייקס ופיקו בסרגל קולוניאלי מעולם לא התקבלו באמת במציאות. הגבולות כאן נזילים, זמניים, נמתחים ונמחקים לפי אינטרסים ושבטיות. זה היה נכון כשסוריה פרשה חסותה על לבנון, וזה נכון גם כשחזבאללה פעל כדי להגן על כיסאו של אסד.

העם היהודי במזרח התיכון כרת ברית עם העדה הדרוזית – שעיקרה ובסיסה של הברית הזו מבוסס על הנחת היסוד לפיה מדובר בשתי קבוצות אתניות, שאינן מיסיונריות שרוצות להבטיח את ביטחונן

העם היהודי במזרח התיכון כרת ברית עם העדה הדרוזית – שעיקרה ובסיסה של הברית הזו מבוסס על הנחת היסוד לפיה מדובר בשתי קבוצות אתניות, שאינן מיסיונריות שרוצות להבטיח את ביטחונן. מאז, ועוד לפני שמדינת ישראל הפכה להיות מעצמה ביטחונית אזורית, והחלקות הצבאיות של דרוזים מלפני קום המדינה מעידות על כך, הדרוזים בישראל הקריבו את טובי בניהם למען ביטחונה של מדינת ישראל ולמען ביטחונם של היהודים.

החוויה של הדרוזי הסביר במדינת ישראל בימים אלה ממש, אינה שונה בהרבה מהחוויה של 7 באוקטובר. שטף האינפורמציה וסרטוני הזוועה לא פוסק, החשש לגורלם של קרובינו ויקירנו רק מתעצם ומתגבר ופראי אדם שלא מבחינים בין נשים, ילדים וחפים מפשע טובחים בכל הבא ליד.

באתוס הדרוזי, לא מדובר בעוד "קרב" ולא בעוד "מלחמה" – אלא בחשש קיומי ויסודי על הדת הדרוזית. גזיזת שפמים של אנשי דרוזית בסוריה, עוקרת את נשמתם של הדרוזים בישראל והמסר שעולה ממנו הוא ברור. מדובר במסע השפלה מכוון נגד הדרוזים באשר הם דרוזים. האיסלאמסטים שצרים על הכפרים הדרוזים, אינם שונים מהנאצים שגזזו את פאותיהם של יהודי אירופה – אלא שבינתיים הם רק נעדרים אמצעים.

ב-7 באוקטובר, נוכח מראות הזוועה, הדרוזים קמו ועשו ומעשה ולא יכלו לעמוד מנגד. סא"ל סלמאן חבקה זכרו לברכה, עוד לפני שהצבא בעצמו עמד על רגליו, נסע באופן עצמאי לצאלים, עלה על טנק ונכנס לתוך בארי ולחם שם באופן הרואי. כך גם, אל"מ אחסאן דקסה, שרק ביום הזיכרון פקדתי את קברו, עזב את הלימודים במכללה לביטחון לאומי ומיהר להתייצב כראש וראשון בשעתו הקשה של העם היהודי וכך, הדרוזים שמהווים אך 1% איבדו 13 חללים במלחמה האחרונה.

ולא רק גבורה צבאית הייתה, אלא גם גבורה אזרחית מופתית – נשים דרוזיות הכשירו את מטבחן כדי שיוכלו לספק אוכל ללוחמי צה"ל שנמצאים בחזית ; יישובים שלמים פתחו את שעריהם לקליטה של מפונים ; בעלי בתי ההארחה התחייבו לקלוט כמה שייצטרכו על חשבונם ורב הנסתר על הגלוי.

ההיסטוריה של הברית הזו התאפיינה בנתינה מתמשכת מצידם של הדרוזים – יצירת שקט מופתי, השתלבות בתעשייה, בביטחון והקרבה מתמדת בצה"ל ובזרועות הביטחון. אלא שחרף הבטחות על הוקרה והערכה, מתק שפתיים ושבחים מן השפה אל החוץ, הדרוזים נותרו תמיד מאחור והם השלימו עם המצב. אלא שטרוניות והתלונות של הדרוזים, עסקו תמיד בבעיות מבית, בנושאים קרדינליים לחיי היומיום – אך מעולם לא בשאלה של חיים או מוות.  

הפעם – שונה הדבר. עבורנו הדרוזים שחיים בישראל, סוגיית ביטחונם של הדרוזים בכל העולם היא סוגיה שנוגעת לגרעין הזהות שלנו.

חובה המוסרי והלאומי של מדינת ישראל כלפי הדרוזים נרקם בדם והוא חי בזכות האחווה והשותפות שמאפיינת ותמשיך לאפיין את יחסי הדרוזים והיהודים בישראל, בשלה העת – ואין עיתוי טוב יותר מעכשיו – שמדינת ישראל תעמוד לצד הדרוזים ללא היסוס במעשים ולא רק בהבטחות בבתי העלמין או בציון ימי הזיכרון.

הדרוזים במדינת ישראל לא יכלו להשלים עם טבח של אחיהם ובני עמם בסוריה ועמידה מנגד של מדינת ישראל תיזכר לדיראון עולם כהפקרה וכחרפה מוסרית.  

הכותב הוא עורך דין ופעיל חברתי בעדה הדרוזית