כשההתשה האיראנית הופכת לאסטרטגיה: ויתור אמריקני מסוכן לישראל

האייתוללה חומייני נהג לומר ש"מו"מ עם השטן הוא לא חולשה - הוא עוד דרך לנצח". משפט זה מבטא במדויק את עקרונות ניהול המו"מ של המשטר האיראני: הארכת שיחות עד קצה גבול הסבלנות כדי להתיש את היריב, להוציא ממנו ויתורים ולצאת עם היד על העליונה - גם בזירה הדיפלומטית, גם בזו התודעתית. הפתגם הפרסי העתיק, "אם ברצונך להביס את אויבך, הטבע אותו בשיחה", הופך רלוונטי מתמיד על רקע סבב השיחות המחודש בין ארה"ב לאיראן. כבר בשלב הפתיחה נדמה שוושינגטון ממהרת להכריז על רצונה העז בהסכם. הדרישות הקודמות - התפרקות מוחלטת מהעשרת אורניום, פירוק המערך הבליסטי, הפסקת התמיכה בטרור ובשלוחותיו, והסרת איום ההשמדה מעל ישראל - נדחקו לפינה. תחת כותרות מעורפלות של "התקדמות חיובית", מסתמנת נכונות אמריקנית לשוב להסכם הגרעין מ־2015 שממנו פרש טראמפ בבוז. המשלחת האמריקנית בראשות רוברט וויטקוף לא פועלת מתוך מתווה סדור. וויטקוף חסר ניסיון ממשי בתחום הגרעין, פועל ללא מטה מסודר וללא הבנה עמוקה של מאזן הכוחות האזורי או של ההשלכות מכל סעיף במסמך. כל אלה משחקים לידי האיראנים, שמבינים כי מדובר בתייר מערבי שנקלע לבזאר וחייב לרכוש שטיח עבודת יד. הזדמנות למקח וממכר, תחום שבו הם מצטיינים. כשקבלת ההחלטות בצד האמריקני נשענת על תחושת בטן של הנשיא, ולא בהכרח על עבודת מטה או חוות דעת ביטחונית מנומקת, ישראל עלולה למצוא את עצמה לבד במערכה. טראמפ, הנהנה מצייתנות מוחלטת בתוך מפלגתו, עשוי לחתור להסכם חדש - כזה שיוצג כהישג, אך בפועל יכיל ויתורים מרחיקי לכת. יש לא מעט פערים וחילוקי דעות שלכאורה לא ניתנים לגישור, ומוקדם מדי להעריך אם השיחות אכן יולידו הסכם, אך טראמפ כבר הוכיח: אין מוסכמה שלא ניתן לחרוג ממנה, ואין החלטה שלא ניתן להתכחש לה, אם זה מקדם את העסקה הבאה. הראייה שלו אינה בהכרח מדינית או מוסרית - היא נדל"נית. מה שנסגר היום, אפשר לשפץ מחר.

הסכנות: הרבה מעבר לגרעין

אם אכן הממשל האמריקני יוותר על העקרונות הקשיחים, עבור ישראל זה שינוי דרמטי לרעה במאזן האסטרטגי - בחמישה מישורים: המשך פיתוח הגרעין: הסכם רופף או חזרה להסכם הישן משמעותו מתן לגיטימציה להתקדמות הדרגתית להעשרה של 3.2% "לצרכים אזרחיים". כל הידע, התשתית ההנדסית, כמו גם 270 ק"ג אורניום מועשר לרמה של 60% נמצאים בידי האיראנים, ודי בשבועיים בלבד בתשתית הקיימת כדי להסב אותם לרמת העשרה עבור ארבעה ראשי נפץ גרעיניים. חיזוק הציר הרדיקלי: עסקה כזו תסיר את הסנקציות ותזרים כספים עצומים למשטר האיראני, שיופנו כמעט מיידית לשיקום ולתמיכה בחיזבאללה, בחמאס, בג'יהאד האסלאמי ובחות'ים. קריסת ההרתעה הישראלית: בשנה וחצי של לחימה רכשה ישראל עוצמה ואמון ממדינות ערב המתונות. עסקה רכה עם איראן תערער את הציר המתון הזה, ותחליש את שיתוף הפעולה האסטרטגי עם המדינות הסוניות - שיראו בישראל שחקן חלש שלא מצליח להשפיע אפילו על בעלת בריתו הגדולה. בידוד מדיני פוטנציאלי: אם ישראל תפעל צבאית או מדינית ללא גיבוי אמריקני, היא עלולה למצוא את עצמה מבודדת מול קהילה בינלאומית שתתייצב מאחורי "ההסכם הטוב שהושג". יכולת התמרון תצטמצם, ופעולות ישראליות ייתקלו בהתנגדות מדינית גלויה. הישרדות המשטר האיראני: הסכנה הגדולה ביותר בטווח הארוך היא חידוש הלגיטימציה של משטר האייתוללות. כל הסכם - גם רע - ישמש את חמינאי ויורשיו כהוכחה ש"המהפכה צודקת", ושבעמידה על עקרונות אפשר לכופף את המערב. זהו חמצן פוליטי למשטר שסובל מבידוד פנימי עמוק.

רגע מבחן לראש הממשלה

זהו רגע מבחן נדיר לראש הממשלה נתניהו, שנדרש להפעיל את כל כישורי הניווט המדיניים שלו. נדרשים שיקול דעת קר, תכנון מדויק, רתימת בריתות, עבודת עומק מול מקבלי ההחלטות בוושינגטון, ובעיקר: נטישת רעשי הרקע של ספינים והצהרות בומבסטיות. השאלה היא אם ראש הממשלה יצליח לעצב מחדש את ההסכם המתרקם ולהכניס לתוכו מנגנוני פיקוח הדוקים והגבלות ברורות. הציבור הישראלי לא מחפש כעת צדק היסטורי, אלא מנהיגות שלא שוכחת מה מונח על כף המאזניים. במציאות שבה איראן יודעת בדיוק מה היא רוצה, ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה לא לדעת מה היא מוכנה להקריב - ועד כמה מותר לה להמר. הכותב הוא ראש אגף פח"ע במוסד לשעבר וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחוןטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו