א-סיסי חושש: חצי האי סיני יהפוך לקן טרור עזתי

"דחיית ההגירה (מעזה) היא עיקרון מצרי איתן - בדיוק כמו השמירה על השלום ואי המעורבות במלחמה כלשהי" - כך הבהיר לאחרונה איברהים עיסא, מגיש מוכר בטלוויזיה המצרית המקורבת לשלטון.

ייתכן שלישראלים האמירה הזאת תשמע מעט מוזרה. הרי מדי כמה ימים מתפרסם עוד סרטון של מצעד צבאי בארץ הנילוס. את תופי המלחמה אפשר ממש לשמוע. יתר על כן, לא פעם נאמר כי מצרים היא צבא שיש לו מדינה ולא מדינה שיש לה צבא. אז דווקא המדינה הזאת מסתייגת ממלחמה? כדי להבין את הרציונל צריך להבין את מבנה הפירמידה של החברה המצרית.

הגנרלים שולטים במדינה

מאז מהפכת הקצינים החופשיים ב־1952, שהדיחה את המלוכה, במצרים שולטת האליטה הצבאית. גם באירועי "האביב הערבי", מי שהדיח את חוסני מובארק היתה הקצונה הבכירה. בתחילת השבוע, ציינו בקהיר 14 שנה להצהרה הדרמטית של סגן הנשיא, עומר סולימאן, שבה עדכן על העברת הסמכויות השלטוניות ממובארק למועצה הצבאית העליונה.

במצרים הצבא אינו רק ארגון צבאי; הגנרלים חולשים על מאות מאפיות, מיזמי בנייה ובתי מלון. לפי הערכות, שליש מהכלכלה המצרית נמצאת תחת שליטתם. מכאן אפשר להבין מדוע האיום הגדול ביותר על השליט במצרים, כיום עבד אל־פתאח א־סיסי, הוא לא חברי האחים המוסלמים ואפילו לא מפגינים שיצאו למחאה המונית. אלה ואלה ניתנים לדיכוי.

האיום הגדול ביותר נמצא בשורות הגנרלים. אם א־סיסי לא ימשיך לנפח את תקציבי הצבא, ההחלטה תשליך מייד על האינטרסים הכלכליים והאישיים שלהם. פחות ציוד וסדר כוחות - פחות כסף, וכן הלאה. בדיוק מאותה סיבה, מלחמה מהווה סיכון שספק אם ההנהגה בקהיר מוכנה לקחת.

די אם להזכיר שתבוסות של צבאות ערב בעבר הובילו להפיכות ולחילופי שלטון. בסוריה, שר ההגנה חאפז אל־אסד עלה לשלטון אחרי מלחמת ששת הימים. אותה מערכה גם הובילה לסוף דרכו של הנשיא המצרי גמאל עבד אל־נאצר. שלוש שנים לאחר מכן הוא מת והוחלף על ידי סגנו אנואר סאדאת. בקיצור, אין דרך בטוחה יותר לאבד את השלטון מאשר מלחמה נגד ישראל.

אינטרסים ושנאה תהומית

לעומת זאת, אפילו כחמישה עשורים של הסכם השלום לא נטרלו את הפרנויה המצרית. בארץ הנילוס קיים חשש מתמיד בקרב חוגים מסוימים מ"שאיפות ההתרחבות של ישראל".

בתמרונים תקופתיים, תרחיש הייחוס הוא פלישה של צה"ל. חמור מכך, במשך עשורים לא נעשה מאמץ של הנהגת מצרים לשנות תכנים מסיתים נגד ישראל. רק בשנים האחרונות חל שינוי מסוים בתכנים. כך נוצר הסכם שלום קר, שמבוסס על אינטרסים ביטחוניים ומדיניים בלבד. ואם יש לקח שיש להפיק ממחדל 7 באוקטובר, הוא שלא די באינטרסים כדי לשמר שקט ויציבות במזרח התיכון.

לעיתים, שנאה תהומית עלולה לחבל בשיקולים הרציונליים. נכון לעכשיו, נדמה שזה לא המצב במצרים. א־סיסי אמנם קרוב יותר לאסלאם מקודמיו, אבל הוא רחוק שנות אור מעמדות פונדמנטליסטיות נוסח האחים המוסלמים. להפך, הנשיא המצרי הוביל דווקא לחיזוק שיתוף הפעולה עם ישראל.

את התנגדותו החריפה לתוכנית טראמפ לפינוי פלשתינים, יש לתלות באיום שחצי האי סיני יחזור להיות קן טרור בחסות העזתים. ועדיין, ישראל למדה בדרך הקשה שיש להיערך לכל תרחיש.