כך המתווכות בקהיר ובדוחא השילו את חבל התלייה מצווארו של סינוואר

יותר מחצי שנה חלפה מאז עסקת החטופים הקודמת. ב־1 בדצמבר 23' קרסה הפסקת האש כשחמאס הפר אותה, ומאותו הרגע חל קיפאון בשיחות למרות כל סבבי הדיונים. ארה"ב, מצרים וקטאר קראו שוב ושוב להפוגה ולשחרור החטופים. אולם, רוב הלחץ של המתווכות הופעל על הצד ישראלי. לא רק שההתנהלות הזאת לא הובילה להתקדמות במגעים, היא תרמה להתבצרות של חמאס בעמדותיו.

ראשונה היא מצרים, שניהלה קמפיין מדיני היסטרי נגד מבצע ברפיח. חברי פרלמנט איימו בפגיעה בהסכם השלום, דוברים רשמיים טענו ברצינות שאין בכלל מנהרות הברחה בין מצרים לרצועת עזה, ומסרים הועברו לירושלים ולוושינגטון בדבר תרחיש של גל פליטים עזתים בסיני. לרגעים היה נדמה שחמאס לא זקוק כלל לחטיבת רפיח, הרי המצרים בכבודם ובעצמם בולמים את צה"ל מפלישה קרקעית.

אפילו עכשיו, מצרים מתנגדת לפיקוח ישראלי על מעבר רפיח כדי להקל כניסת אספקה ומעבר של פלשתינים. רק אפשר לדמיין את האפקט על הנהגת חמאס, לו היו מתבשרים על שליטה ישראלית קבועה במעבר. במקום זאת, מצרים הציגה עמדה לשליטה פלשתינית במעבר רפיח. במו ידיה, קהיר משילה את חבל התלייה מסינוואר.

השנייה היא קטאר, שערבבה את ארה"ב בהבטחות לגרש את הלשכה המעופפת של חמאס. במציאות, איסמעיל הנייה, מוסא אבו מרזוק וחאלד משעל עדיין משמינים מנחת במלון בדוחא. יתר על כן, חרף המסרים בדבר "התרחקות מחמאס", נראה שהקטארים לא באמת ויתרו על ארגון הטרור. אדרבה, הפסגות בדוחא מוסיפות ארומה של יוקרה לאמירות ומשדרגות את מעמדה הבינלאומי.

במקביל, קטאר עדיין מאפשרת לרשת "אל־ג'זירה" להדהד את התעמולה של חמאס. רק אתמול שידר הערוץ תיעודים של פיצוץ מטענים ליד דחפורים וטנקים של צה"ל - בידור מעוות לכל המשפחה. פרשן הבית פאיז א־דווירי הלל ושיבח את מחבלי חמאס, בזמן שקרוביו של האמיר נפגשים עם בכירים ישראלים ומדברים על הצורך לסיים את המלחמה בגלל "המצב הקשה בעזה". הקטארים טוענים שמדובר ב"ערוץ עצמאי" עם חופש עיתונאי. טוב, אכן מדובר בדמוקרטיה ליברלית.

השלישית היא ארה"ב, וליתר דיוק ממשל ביידן. בעודם מריצים מועמד ספק כשיר לבחירות בנובמבר, הדמוקרטים ניסו להתחנף לקול המוסלמי ולחצו על ישראל להציף את עזה באספקה הומניטרית ללא כל הגבלה. כך התפוגג כבר בדצמבר אחד ממנופי הלחץ החשובים ביותר, ואפשר לחמאס להתחפר בעמדותיו בלי לתת חשבון לאוכלוסייה העזתית. התוצאה: ההשפעה של הביקורת הפנימית על הארגון, שהובילה להתרככות בעמדתו, נדחתה בכמה חודשים שלמים. וכאילו שלא די בכך, בכירי הממשל עוד רמזו שעל ישראל לסיים את המלחמה.

כמובן, ממשלת ישראל היא זו שנכנעה לקפריזות של המתווכות ודשדשה בקבלת החלטות. במקום להתאחד תחת מדיניות סדורה למען מטרה משותפת, נדמה שכל גורם ניהל אסטרטגיה עצמאית - מראש הממשלה ועד לאחרון המעורבים במשא ומתן. רק לאחרונה, עם התמרון ברפיח והגברת הלחץ הצבאי, חל השינוי המיוחל.