הנשיא באיראן הוא בורג במערכת, הרפובליקה האסלאמית איבדה כבר בכירים יותר

האירוע שהתרחש ביום ראשון אחר הצהריים באיראן לוט בערפל גם מילולית וגם מטאפורית. מה שידוע הוא ששלושה מסוקים שעליהם שרים ובכירים ובאחד מהם הנשיא אבראהים ראיסי, שר החוץ חסין אמיר עבדאללהיאן ועוד שני בכירים מקומיים, המריאו בערפל כבד אחרי טקס חנוכת סכר משותף עם רפובליקת אזרבייג'אן.

אלא שהערפל הכבד הוביל לשינוי בתוכניות: שניים מהמסוקים נחתו נחיתה לא מתוכננת במקום מסודר. גורלו של המסוק האחרון, זה שעליו הנשיא ושר החוץ, מעורפל, והאירוע הוגדר כ"נחיתה קשה", "תאונה" או "התרסקות".

חרושת השמועות והדיווחים החלה עם ההודעה הראשונית: בתחילה אמר שר הפנים כי נוצר קשר עם אחד מנוסעי המסוק, ולכן ייתכן והנשיא לא נפגע. דיווח אחר, שנמחק לאחר כמה שעות, דיבר על הרוגים ופצועים. לפי מרבית הדיווחים, תנאי השטח מקשים על הדיווחים. ברשת, לצד תפילות לשלום הנשיא ותפילות להליכתו המהירה לגיהנום יש גם בדיחות מצוינות, למשל בקשה מחיות הטרף ביער להגשים את תפילותיהם של האיראנים, "למרות שיש להם טעם של חרא".

שאלה שמטרידה בעיקר את הישראלים ופחות את האיראנים, היא מה יקרה אם הנשיא אכן נהרג בתאונת המסוק. חמינאי, בפגישה עם משפחות של אנשי משמרות המהפכה הרגיע ואמר שעבודת המדינה לא תופרע, ואני מאמינה שהוא צודק. הנשיא באיראן הוא בורג במערכת, פקיד מאוד־מאוד בכיר, אבל פקיד. התפקיד מוגדר כראש הרשות המבצעת, ובניגוד לישראל, שבה הרשות המבצעת גם מתווה מדיניות ושולטת בבית המחוקקים, ברפובליקה האסלאמית הרשות המבצעת היא בדיוק זה: המוציאה לפועל של מדיניות הרפובליקה האסלאמית.

מי שמכתיב לה את המדיניות זה המנהיג העליון, עלי חאמינאי. הרפובליקה האסלאמית איבדה בשנים האחרונות אנשים הרבה יותר משפיעים וחשובים מאשר הנשיא, למשל קאסם סלימאני, שהיה "מספר 2" אחרי חמינאי, גם אם לא הוגדר כך רשמית. אם אכן מת, פקיד בכיר ייבחר להחליפו בעוד 50 ימים.

ראיסי מוזכר זה כמה שנים כמחליף אפשרי למנהיג העליון. זו הסיבה שהריצו אותו בבחירות וזו הסיבה שמועצת שומרי החוקה, המסננת מועמדים בכל מערכת בחירות, פסלה מועמדים הרבה יותר מנוסים וראויים ממנו שנאמנותם אינה מוטלת בספק - רק כי הם היו עשויים לנצח. במרוץ הירושה, היורשים האפשריים שהוזכרו כל השנים האחרונות הם בנו של חמינאי מג'תבא, וכאמור - אבראהים ראיסי. אולי כמנהיג עליון הוא היה מתווה מדיניות, אך אין לחשוד שהייתה זו מדיניות מיטיבה עם העם, לאור הכמות המרשימה של הדם האיראני שיש לאיש על ידיו.

מלבד זאת, אני מסכימה עם קביעתו של העיתונאי מהרדאד פרהמנד: אם בעזרת השם ראיסי נהרג בהתרסקות הזאת, הרי שבמקום משפט אחד בספרי ההיסטוריה של איראן, הוא יזכה לפסקה שלמה.

הכותבת היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ומחברת הרומן ההיסטורי "המלכה"