כמי שחווה גלות כמו סמי מיכאל, אני יודע שזהו גורל שאין דרך לברוח ממנו

בבוקר אחד באפריל, בעוד אני מנסה להכניס סדר במוחי לנוכח המציאות המוטרפת במזרח התיכון, הגיעה אליי הידיעה על מותו של הסופר הנהדר סמי מיכאל. חשבתי ביני לבין עצמי שלו היה בידי מקל קסמים שיכול היה להחזיר לחיים אנשים, הייתי עושה בו שימוש עבור האדם האציל והסופר הגדול סמי מיכאל.

 

במקום זאת, התכנסתי עם עצמי לנוכח הגורל האכזר שאינו מתחשב באף אחד. מצאתי עצמי מקלל את העולם שלקח מאיתנו את סמי מיכאל וקראתי תגר על הגורל שכופה עצמו עלינו.

 

מזה זמן עשיתי סידורים שיאפשרו לי לבקר בישראל בסוף דצמבר 2023 או בינואר 2024. אלא שהמתקפה הטרוריסטית של 7 באוקטובר, שבעקבותיה פרצה המלחמה, אילצה אותי לשנות את תוכניותיי. כשחשבתי על הפגישות שארצה לקיים בישראל, היה בראש הרשימה הסופר היחיד במינו סמי מיכאל. דמיינתי שאני משוחח איתו על הניסיון המר של גלות כפויה מהמולדת. מי שחווה גלות כפויה כזו כמו סמי מיכאל וכמוני, יודע שזהו גורל שאין כל דרך לברוח ממנו ואשר ממשיך להכביד את עולו עליך עד סוף החיים. 

 

 

בשל המלחמה, נאלצתי לשנות את תוכניותיי. דחיתי את הביקור ובינתיים הלך לעולמו האביר האמיץ  לפני שהצלחתי לפגוש בו. כמה חבל שאותם כוחות שדוחפים את כולנו לתהום לטובת אינטרסים זרים ובשמן של אג'נדות מטורפות והזויות, הם שקובעים את סדר היום שלנו. אלמלא האירועים האלה והמלחמה, הייתי נפגש בו. 

 

התכוונתי לערוך מפגש שיוקדש לסמי מיכאל בערוץ הדיונים שלי, בהשתתפות אחד המקורבים לסופר המנוח. יצרתי קשר עם הפעילה החברתית סמדר אלעאני ועם העיתונאית לינדה מנוחין. שתיהן ישראליות ממוצא עיראקי. שתיהן נולדו וגדלו בעיראק כמו סמי מיכאל. הן קישרו אותי עם פרופ' יוסי יונה, אחיה של בת זוגו ומי שהיה מאד קרוב לסמי מיכאל.

 

 

סמדר אלעני כאבה את מותו של מיכאל באופן שמנע ממני לצטט ממנה במאמר זה. לינדה מנוחין מצידה כתבה על הסופר המנוח שאותו הגדירה כמי שהיה הראשון בישראל שדיבר וכתב על סבלם של היהודים בעיראק אחרי הפרהוד של שנת 1941. הפוגרום שבו יהודי עיראק, מרכיב חשוב של החברה העירקית, היו נתונים במשך יומיים להתקפות שגרמו לעשרות נרצחים ואלפי פצועים. 

 

אני תוהה כיצד חש סמי מיכאל שעה שכתב בשפה הערבית בתחילת דרכו בישראל. הרי מדובר באירועים קשים שאותם חוותה הקהילה היהודית בעיראק, אירועים שגרמו לכאב עמוק גם עקב העובדה שתקוותיהם לחיים בטוחים ושלווים בארצם התבדו. על החוויות המורכבות שאותן חיי סמי מיכאל כסופר חדש בישראל כתב העורך והמבקר פרופ' יגאל שוורץ בספרו "נסיך ומורד". הוא מגדיר את מיכאל בעבודתו הספרותית והמדעית כ"נסיך ספרותי שהשאיר את חותמו על הספרות העברית וגם כמי שהיה כל חייו מורד חברתי".

 

דיברתי עם פרופ' יוסי יונה במהלך ימי האבל על מותו של סמי מיכאל, שעה שהיה בביתו של המנוח. כך הזדמן לי לשוחח עם בת זוגו השכולה והבעתי בפניה את תנחומיי. הסכמנו שנקיים שיחה באמצעות הזום, שתשודר לציבור הערבי בעולם על יצירתו של סמי מיכאל. ואכן, במפגש המצולם שקיימנו אחרי כמה ימים סיפר פרופ' יונה בפרטי פרטים על סמי מיכאל ומורשתו. 

 

היו שאלות שביקשתי לשוחח איתו עליהן כדי להבין את גישתו וניסיונו של סמי מיכאל. רציתי אישור למחשבותיו של מיכאל, כמו לדוגמא החוויה שלו בהצטרפותו למפלגה טודה הקומוניסטית באירן כאשר נאלץ לצאת את עיראק. רציתי לקבל תשובה לסיבות שהביאו את מיכאל לעזוב את התנועה לאחר שהגיע למסקנה שהיא נטשה את העקרונות האנושיים שלה. תנועה שהפכה לפי השקפתו דוגמטית ודבקה בתאוריות יבשות, והגיעה להצדקת הפיכות צבאיות ומשטרים דיקטטוריים, בטענה כי הם מתנגדים לאימפריאליזם. חשבתי שהוא החליט לעזוב את הקומוניזם כשברית המועצות הפכה למעצמה ששוקלת את עמדותיה לפי אינטרסים מעצמתיים ונצמדת לאידאולוגיה, תוך הזנחת בני אנוש "ולהמרת איגוד סובייטי מאידיאולוגיה עולמית לכוח גדול, ולתת עדיפות לאידיאולוגיה על האנשים. האם ציפה שהזמן יתגבר גם על הקומוניזם?".

אם היתה לי אפשרות, הייתי שואל אותו על הקשר עם הסופר המדהים אמיל חביבי. הייתי שואל על הקשר האנושי שלו עם הסופר, זוכה פרס נובל נגיב מחפוז, שאת הטרילוגיה הקהירית שלו תרגם מיכאל. הייתי שואל אותו על הדרך שבה כתב של הרומן שלו "ויקטוריה", שעליו החל לעבוד בדירתו במעלות. אבל אז מכר את הבית ועבר להתגורר בחיפה בלי שהשלים את הכתיבה. ואז ביקש מבעל הדירה החדש במעלות שירשה לו לחזור לגור בדירה עש שיסיים את הרומן. ויקטוריה עבורי היא רומן שכל פעם שקראתי בו העביר אותי לעולם אחר. 

 

רציתי גם שיספר לי פרטים על כתיבת הרומן "מים נושקים למים", שיספר לי על המחזה "טיפה של ערפל", ועל תפקידו כנשיא האגודה לזכויות האזרח בישראל, ועל נקודת המבט שלו בספריו לילדים ומאיפה לקח את הרעיונות למחזותיו. היו לי עוד כל כך הרבה שאלות שרציתי לשאול. 

 

אני אומר להתראות לאדם, שהצהיר על עצמו שהוא ישראלי, התאהב באדמה, בנופים. אדם שראה בעיראק את אימו הביולוגית ואת ישראל כאימו המאמצת. אני שייך לשניהם, הוא נהג לומר. מי ייתן ונפשו תדע שלווה, שלום ואהבה. אני עדיין מקווה לפגוש אותו במקום אחר.