"הנס של א־סיסי": כשהממסד במצרים מתיר להסית נגד ישראל

"אני לא רוצה להעליב איש אבל לא מצאתי (בזמנו) מדינה והם אמרו לי לקחת אותה", כך אמר לאחרונה נשיא מצרים, עבד אל־פתאח א־סיסי, במהלך יום עיון לכוחות הצבא. הנאום הזכיר לכל האזרחים המצרים שלפני שלטונו, מצרים "לא היתה מדינה" ושהוא חולל ניסים כדי להביא אותה למצבה הנוכחי שבו - מבחינתו - היא אחת המדינות הגדולות. למה לא? כפי שהוא תיאר את עצמו בעבר - הוא הרופא של כל הפילוסופים והנשיא היחיד על פני האדמה עם יחסים מיוחדים עם אללה.

אז בואו נלמד על "הנס של מצרים". קודם כל, הממסד הצבאי מחזיק במונופול על כלכלת החברה המצרית בשיעור שמתקרב לכ־90 אחוזים. אין כמעט תחום כלכלי במצרים, שאינו נתון לשליטת הצבא: תחליפי חלב לתינוקות, פסטה, דגים, ירקות, בשר בקר ועוף. כך גם בערוצי התקשורת - העיתונות ותעשיית הטלוויזיה והקולנוע, שמדברים יומם וליל על הנהגת הצבא כאילו מדובר בגיבורים.

כמובן שהתחרות מולם היא כמעט בלתי אפשרית. הם לא משלמים מסים או שירותים או אגרות למיניהם, ועובדים שלהם מגויסים בכפייה לפי חוק גיוס חובה, באופן שדומה מאוד לימי קדם, כשבני האדם היו משועבדים. אז מי הגורם שיכול להתחרות עם הדינוזאור המנופוליסטי הזה? עצם השאלה היא בדיחה. כמו כן, כל התפקידים הפקידותיים בכל מוסדות המדינה עברו מיליטרציה במובן שהדרג הניהולי מורכב מאנשי צבא בדימוס. הרקע הצבאי הוא הדבר החשוב ולא הכישורים.

שנית, מצרים היא בין המדינות שמובילות במדדים הבינלאומיים בכל הנוגע ליחס של חוב חיצוני (165 מיליארד דולר) וחובות פנימיים של 6.86 טרליון לירות מצריות - ובכל הנוגע לעוני ואינפלציה ואבטלה. דולר אחד שווה 50 לירות מצריות.

שלישית, במדינה יש 65 אלף אסירים פוליטיים בבתי הכלא והמעצר, עם התנאים הקשים בעולם. מצרים מדורגת בתחתית המדדים הגלובליים בכל הנוגע לדמוקרטיה, לשלטון החוק, לחירויות האזרח וחופש הביטוי - זאת בנוסף על הוצאות להורג ללא משפט ועינויים שיטתיים של מתנגדי שלטון, שחלקם פשוט נעלמים. שלא לדבר על פינוי בכפייה של אזרחים מבתיהם ומאדמותיהם על ידי כוחות הצבא והמשטרה. אפשר לדמיין את רמת הזעם בחברה לנוכח הדברים לעיל. אבל לאף אחד אין זכות להתבטא מלבד על דבר אחד בלבד והוא שנאת ישראל.

ובמיוחד אחרי אירועי הטרור של חמאס בעוטף עזה - כל מוסדות המדינה המצרית פועלים יום וליל כדי לנצל את הסוגיה הזו להסחת הדעת של ההמונים מהנושאים המהותיים הקשורים לעתידם. כך, למשל, המדינה יכולה להקים ולשפץ אלפי מסגדי בעלות של מיליארדים, כשבמקביל יש צפיפות גוברת בכיתות בית הספר שמגיעה למאה תלמידים בכיתה.

הנה כי כן, זהו המצב הכללי של מצרים - "הנס של א־סיסי". האם לדעתכם המצב יותר טוב היום או לפני שהמועצה הצבאית בחרה את הנציג שלה בארמון הנשיאות?*

הדבר הכי חשוב הוא מה שצפוי לנו. מה התוצאה של המשוואה של מצרים - מדינה עם 110 מיליון איש - בימים העתידים לבוא? מה נדרש ממדינות העולם לעשות עם זה, לפני שיהיה מאוחר מדיי?

*הכוונה למינוי מובארק שקדם לא-סיסי והחליף בתפקיד את אנואר סאדאת שנרצח.