עשרות ארגונים, שתי ממשלות ומלחמה אחת: זו המדינה שישראל מבקשת להכניס להסכמי אברהם

ההודעה המרגשת על מפגש ראשון בין שר החוץ הישראלי אלי כהן למקבילתו הלובית נג'לה אלמנקוש הפכה לאכזבה מרה בישראל כשאלפי מפגינים זועמים הסתערו על בנייני משרד החוץ בלוב, אוחזים בדגלי פלשתין וקוראים נגד הנורמליזציה בישראל ונגד הממשלה המכהנת.

אלא שהמחאה נגד הנורמליזציה רחוקה מלהיות הבעיה הגדולה ביותר של הממשלה המוכרת הבינלאומית היושבת בטריפולי ושל הבירה הלובית עצמה. לפני פחות משבוע פרצו במטרופולין קרבות רחוב שבהם נהרגו 55 בני אדם ומאות נפצעו. הסיבה לפרוץ הלחימה מעידה היטב על חולשתה של הממשלה הנתמכת על ידי מדינות המערב ועל הכאוטיות של המצב בלוב כולה. הקרבות פרצו בין היחידה ללוחמה בטרור ובין החטיבה ה-444 של כוחות צבא הממשלה - שני גופים האמורים להיות באותו צד במלחמת האזרחים המשתוללת במדינה מאז שנת 2011.

האירוע, שהוא בשום פנים לא הפעם הראשונה שבה פורצים קרבות בין הארגונים השונים הנאמנים לממשלת טריפולי, הסתיים ללא השלכות כבדות משקל, אך התחושה היא שהשלטון ניצב על כרעי תרנגולת. בעשר השנים האחרונות לוב קרועה בין שני מחנות יריבים המחזיקים כל אחד בקואליציה מורכבת של ארגונים, שבטים ובסיסי תמיכה זרים שונים. הממשלה היושבת בטריפולי נהנית מתמיכה עממית נרחבת יחסית במערב המדינה ומהכרה בינלאומית. כמו כן, טורקיה, המחוברת לגורמים האסלאמיסטיים יותר בממשלה, מספקת סיוע צבאי וכלכלי קריטי, שייתכן שבלעדיו ממשלת טריפולי הייתה קורסת.

הממשלה היושבת בטריפולי מכונה "ממשלת האחדות הלאומית" והיא לא הממשלה היחידה במדינה המחולקת. בעיר סירת יושבת "ממשלת היציבות הלאומית", שנתמכת בידי הצבא הלאומי הלובי, הכוח הצבאי של הגנרל חליפה חפתר, אחד מבכירי משטר קדאפי שהמציא את עצמו מחדש כאיל מלחמה וממליך מלכים בלוב שלאחר הפלת משטר קדאפי בשנת 2011. חפתר, שהביע בעצמו עניין ביחסים חשאיים עם ישראל, נתמך על ידי רוסיה, ושכירי החרב של כוח ואגנר תועדו נלחמים לצד אנשיו ומגינים על מתקנים קריטיים במדינה.

ביולי 2020 נחתם הסכם הפסקת אש בתיווך בינלאומי בין שתי הממשלות, זאת לאחר שכוחותיו של חפתר נכשלו בכיבוש הבירה טריפולי ונוצר קיפאון בחזית. מאז שני הצדדים לא ביצעו מהלכים צבאיים גדולים, אך עימותים חמושים מקומיים לצד מתקפות טרור והטרדה הפכו לחלק משגרת חיי היומיום של תושבי לוב. בהתפתחות טרגית נוספת, גבולות המדינה נפרצו לגמרי ושטף אדיר של מהגרים ופליטים שטף את המדינה, מערער את יציבות והיחסים הבין-קהילתיים עוד יותר ומביא תופעות מכוערות של סחר בבני אדם עמוק לתוך החברה הלובית.

היסטוריה של אי-יחסים

ישראל ולוב מעולם לא קיימו יחסים דיפלומטיים גלויים. ישראל תמכה בצירופה של לוב לארגון האומות המאוחדות בשנת 1951, והייתה הקול המכריע בהצבעה, אבל השלטון בלוב בחר להתרחק מישראל ותחת זאת הצטרף לליגה הערבית והפך לקול קיצוני בהתנגדות למגעים עם המדינה היהודית.

עם עלייתו לשלטון של מועמר קדאפי בשנת 1969, היחסים בין המדינות הפכו מגרועים לעוינים כשהרודן הלובי פעל באופן אקטיבי להילחם בישראל. כוחות של צבא לוב, כולל מטוסי קרב שסופקו לה על ידי צרפת, השתתפו לצד הצבא המצרי במלחמת יום הכיפורים אך לא ראו פעילות מבצעית משמעותית במהלך הלחימה. לאחר המלחמה נותר קדאפי מתנגד מוחלט של נורמליזציה עם ישראל וביקר בחריפות את נשיא מצרים אנוואר סאדאת על ביקורו בירושלים בשנת 1977. קדאפי נותר עוין לישראל לאורך עשורים, אך ריכך את עמדותיו כלפי ישראל לקראת שלהי שלטונו.

קדאפי הביע תמיכה מסויגת בהסכם אוסלו ואף הציג, לאחר האינתיפאדה השנייה, תוכנית שלום משלו שתכלול הקמת מדינה אחת בין הירדן לים שתקרא "ישראטין". בימיו האחרונים של שלטונו, כשהמורדים החלו לסגור על מעוזיו והוא נותק לחלוטין מכל קשר בינלאומי, קדאפי הציע לישראל לפתוח שגרירות במדינה ולקיים עימה יחסים דיפלומטיים. ההצעה נדחתה על ידי ישראל.

בשנים שחלפו מאז נפילת שלטון קדאפי ניסו שתי הממשלות, הן זו שבטריפולי והן זו של חליפה חפתר, לזכות בתמיכה ישראלית חשאית, ובכירים בשתיהן הביעו נכונות מסוימת לקיים נורמליזציה עם ישראל. עם זאת, ההפכפכות הפנימית שחווה לוב משפיעה על יכולתן של מי מהממשלות לעמוד בזעם הציבורי במקרה של מגעים ישירים עם ישראל, ועל אף רצונן של העומדים בראש הממשלות לזכות בתמיכה של ישראל ובעלות בריתה, אף אחד מהמאמצים לכינון יחסים טרם הבשיל לכדי הישג דיפלומטי עבור ישראל.