האתגר הגדול של ישראל: לשמור על הסכמי אברהם

סעודיה לא יכולה לסמוך על ארה"ב ביחס לביטחונה - זהו בפשטות המסר ששידרו הסעודים עם החלטתם על חידוש היחסים עם טהרן.

הירידה בקשב מצד ממשל ביידן לסוגיות המזרח התיכון, המדיניות שהוביל ביחס לאיראן והגישה היהירה שהפגין כלפי בעלות הברית שלו באזור - כל אלה דחקו את הממלכה הערבית לגבש לעצמה פוליסת ביטוח חלופית בחסותה של בייג'ינג, במקביל להידוק קשריה עם מוסקבה. התפתחות זו מסמלת שלב נוסף בהיחלשותה של ארה"ב באזור ובהתחזקותו של הציר הנגדי שנבנה מולה, בהובלת סין ובתמיכה חלקית של רוסיה.

גם תומכיה המושבעים של "הגישה הדיפלומטית" בבית הלבן יתקשו להתכחש לכישלון שהיא נחלה עד כה מול איראן, ולמחירים הגבוהים שארה"ב משלמת בגינו. במשמרת של ביידן התחזקה מאוד תחושת החסינות של משטר האייתוללות. איראן דהרה במאמציה להשגת גרעין צבאי, המשיכה בפעולותיה החתרניות ושמרה על הקו האגרסיבי במדיניותה, באמצעות המיליציות וגרורות הטרור של משמרות המהפכה.

הנאיביות של המערב

תוך שהיא תוקעת אצבע בעין האמריקנית, טהרן פתחה ציר אספקה של מל"טים מתאבדים לרוסיה כדי לסייע לה במלחמתה באוקראינה, הידקה את שיתוף הפעולה הצבאי עם מוסקבה ונערכת לשלוח זרועות לזירות נוספות, כמו אמריקה הלטינית או צפון־מערב אפריקה, שם היא תנסה להלהיט את הסכסוך בין אלג'יריה למרוקו.

חמינאי ואנשיו דחו בבוז את היד שוושינגטון ושותפותיה הושיטו במאמציהן להחיות את "הסכם הגרעין". ביטחונם העצמי גבר, והם ניצלו עד תום את הנאיביות ואת חוסר הרצון של המערב לאחוז את השור הפרסי בקרניו.

האדישות שגילה הבית הלבן כלפי התפתחויות אלה, והתייחסותו לסעודיה ולשותפותיה מהמפרץ כאילו היו מונחות בכיסו, קיצרו את הדרך בין ריאד לבייג'ינג. גם התנהלותה של וושינגטון מול קריאות השבר של זלנסקי ערב פלישת רוסיה למדינתו לא הוסיפה לאמון כלפיה. על הרקע הזה, ובעידודה של סין (שזיהתה את ההזדמנות למלא את החלל שנוצר עם התכווצות טביעת הרגל האמריקנית באזור), נסללה הדרך לחידוש היחסים עם טהרן.

"קץ ההגמוניה האמריקנית באזור" - כך הגדיר אתמול יועצו הצבאי של חמינאי את חידוש היחסים. בערוץ "אל־מיאדין" הלבנוני הכתירו בסיפוק את ישראל וארה"ב כמפסידות הגדולות מהמהלך, ואת סין - כמנצחת הגדולה, שכעת תוכל להיפתח למדינות ערב ולעולם האסלאמי גם דרך שערי סעודיה ואיראן.

מות הסכם הגרעין

אין להתייחס בביטול לתחזיות אלה, אך גם אין לראותן כחזון נבואי. שורשיה של העוינות בין סעודיה לאיראן נעוצים בדת ובהבדלים האתניים, ואלה לא ייעלמו מכוחו של הסכם כזה או אחר. יתרה מכך, גם כעת ארה"ב והמערב עדיין יכולים להשפיע על התמונה שתתעצב - במיוחד נוכח הלגיטימציה שאיראן מספקת להתערבותם, התנהלותה המתריסה בתחום הגרעין ומעורבותה במלחמה באוקראינה.

מבחינת ישראל, האיום מצד איראן נותר בעינו, ולכן אין מקום לשינויים בגישתה ובדרישותיה. טוב עשתה כשהבהירה פעם אחר פעם כי מחויבותה להגן על עצמה מפני איראן גרעינית אינה תלויה בדבר.

אין ואקום מדיני

בהמשך להצהרתו של נשיא סין לפני כחודש, בדבר תמיכתו בחידוש המו"מ על "הסכם הגרעין", יש להביא בחשבון את האפשרות שעניין ההסכם ישוב ויעלה על סדר היום, באופן פומבי או במגעים חשאיים. מצידה של ישראל, נכון להמשיך לדחוק בארה"ב להכריז רשמית על "מותו" של ה"הסכם", ולהציב איום צבאי על איראן.

באשר לנורמליזציה בין ישראל לסעודיה - על פניו נראה כי הסיכויים לכך בעקבות התפתחות זו פוחתים, אך בשום אופן אין לגנוז את המאמצים לכך. ראשית, משום שייתכן כי דווקא עכשיו צעד כזה ייתפס בעיני הסעודים כפיזור נכון של הסיכונים וכצעד מאזן מול ארה"ב וישראל; ושנית - נכון לשמר את הקשרים שנוצרו ולהיערך להזדמנויות שיצופו בהמשך הדרך.

לצד כל זאת, יש לדון עם ארה"ב בשורה של צעדים מיידיים המתבקשים כלקח מהתרחשות זו, ובכללם - הצורך הדחוף בהשקעת תשומות מצד הבית הלבן לשמירה על הסכמי אברהם, ולהבטחת מעמדן של ארה"ב וישראל באזור, למשל: תמיכה במצרים, השלמת ההסכמים עם סודאן, הכרה בריבונות מרוקו בסהרה המערבית ורתימת מדינות נוספות לתהליך הנורמליזציה.

הלקח מהתפתחות זו חד וברור: אין ואקום מדיני. כשארה"ב אינה נוכחת באופן פעיל - היא למעשה מוותרת על מקומה!