גל ההפגנות הנוכחי באיראן הוא חסר תקדים: תמיכה עולמית ממנהיגים, סלבריטאים וגולשים מן השורה; גל התפטרויות של פרופסורים באוניברסיטאות לאות הזדהות עם העם; שביתה כללית; ההאשטאג מהסא אמיני בפרסית כבר עבר את ה־100 מיליון אזכורים; מפגינים מניסים את כוחות הביטחון ורודפים אחריהם, יש הרוגים - כולל רמי דרג - מקרב כוחות הביטחון, נוסף על ההרוגים מקרב המפגינים, לפחות עיר אחת שהוכרז ששוחררה, הפגזות תותחים של משמרות המהפכה על מעוזי הכורדים בעיראק, ואין יודע מה עוד יתרחש.
אבל כל גל הפגנות הוא חסר תקדים עד הגל הבא. ורוב הפרשנים עדיין מנבאים שהוא ידוכא או ישכך - אבל לא בנחרצות. למה, אולי נעשה כאן מהלך היסטורי שמשנה את פני הרפובליקה האסלאמית?
ראשית, מהסא אמיני, שמותה הצית את ההפגנות, לא עשתה כלום. הצעירה היפה בת ה־22 לא הפגינה, לא מחתה, לא התריסה - היא אפילו לא הורידה לגמרי את החיג'אב. ובכל זאת היא נעצרה על ידי "משטרת הצניעות" תוך הפעלת אלימות בלתי נתפסת (סרטון המעצר פורסם ברשת והוא אינו משתמע לשתי פנים), לא קיבלה טיפול רפואי עד שאיבדה את הכרתה כמה שעות לאחר מכן, ומתה אחרי שלושה ימים בתרדמת. הדבר הזה, בצירוף מקרה אונס ורצח מחריד של נער בן 16 בסמיכות זמנים, הפיל לאיראנים את האסימון שגם אם יהיו לגמרי בסדר, ינמיכו פרופיל ולא יפגינו, עדיין אין להם ביטחון אישי. ואז, בעצם, אין להם מה להפסיד אם ייצאו להפגין.
שנית, רוב גלי ההפגנות עד כה היו על נושא שאינו שולל את קיומה או את יסודותיה של הרפובליקה האסלאמית. בזיוף־לכאורה בבחירות 2009 לנשיאות, המחאה בעצם אמרה שאנחנו רצינו את מוסאווי בראש הרשות המבצעת של הרפובליקה האסלאמית, וקיבלנו את אחמדינג'אד. המחאה הזאת עדיין שומרת על הלגיטימציה של השיטה. במהומות הדלק ב־2007 ואז שוב, ביתר שאת ב־2019 - הגל האחרון של המהומות האלימות שהיה חסר תקדים בהיקפו ובמספרי הפצועים וההרוגים - המחאה היתה על עניין כלכלי. רוב גלי המחאות שנראו היו מקומיים, מגזריים ובדרך כלל על נושא שאם מאוד רוצים - אפשר לפתור במסגרת הרפובליקה האסלאמית.
ב־2011 היה ניסיון להתנער מהרפובליקה האסלאמית בהשראת האביב הערבי. שמענו שם סיסמאות שמערערות על עצם השיטה כמו "מוות לשלטון חכם הדת", אבל ברחובות היו יותר כוחות ביטחון ממפגינים.
בל נטעה. המחאה היא לא על חיג'אב. היא מעולם לא היתה על כך. המחאה הנוכחית החלה בגלל אירוע שקשור בכיסוי הראש, בין המאפיינים שלה גם שריפת חיג'אב וגילוי שיער, כולל בסרטונים של נשים רוקדות חשופות שיער ברחוב - אבל החיג'אב תמיד היה, ונשאר גם עכשיו - סמל. בניגוד למחאות הדלק, מחאות המורים, מחאות הפועלים, מחאות נהגי המשאיות, החקלאים, הפנסיונרים, תושבי שמיראן, ערביי ח'וזסתאן ועוד - כאן העניין הוא לא נושא כזה או אחר שהרפובליקה האסלאמית יכולה ללכת בו לקראת המגזר המפגין אם רק תרצה.
גם אם המהומות ידוכאו הפעם, ראשי המשטר לא יוכלו יותר לומר שאלה הפגנות בנושא לגיטימי, ש"נחטפו" והפכו פוליטיות על ידי גורמים זרים. המפגינים עכשיו לא דורשים חופש לבוש. הם דורשים שחרור מלא מעול הדיכוי של הרפובליקה האסלאמית.
הכותבת היא מומחית לאיראן ממרכז עזרי באוניברסיטת חיפה ומההסכת "איראניום מועשר"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו