מבצע החילוץ של התינוק שנולד בפונדקאות באוקראינה לזוג ישראלים

אלכסנדר בוריסוב, 51, אוחז בהגה האמבולנס האוקראיני בבטחה. בשגרה הוא איש עסקים בתחום הספורט. גם ישראלי וגם אוקראיני - קשה להחליט מה יותר.

אנחנו נוסעים מקישינב שבמולדובה אל מוהילב־פודילסקי שבגבול האוקראיני, שלוש שעות נסיעה, בדרך שהולכת ונעשית מאתגרת יותר ויותר. המטרה: לסייע למשה ולמירה שלומוביץ לצאת מאוקראינה עם עודד, תינוק בן חמישה ימים שנולד בקייב לאחר תהליך פונדקאות.

פגשתי אותם ביום שישי, בטיסה מישראל לבוקרשט. באופן מקרי הם ישבו צמוד אלי. כבר שלושה ימים הם תקועים בגבול עם עודד הקטן, מתארחים בכנסייה אוונגליסטית שפתחה להם את הדלת. הכומר פבל מנסה לסייע להם, וכעת גם אלכסנדר בוריסוב.

כשפרצה המלחמה היה אלכסנדר בקייב, עם אשתו וארבעת ילדיו. הוא חילץ אותם למולדובה וחזר כדי להילחם ברוסים כאיש מילואים. "חשוב לי שהילדים שלי יראו שאבא שלהם לוחם למען אוקראינה, כדי שבעתיד הילדים שלי יילחמו למען ישראל. אנחנו נעבור סופית לישראל בקיץ, אבל רק אחרי שאוקראינה תנצח במלחמה".

"אני כבר מתמוטטת"

במשך כמה ימים לקח אלכסנדר חלק בלחימה אקטיבית ברוסים, עד שלפני שבוע חבר ישראלי ביקש ממנו לחלץ תינוק פונדקאות מקייב. אלכסנדר הוא פרמדיק בהכשרתו. עם אמבולנס אוקראיני הוא הצליח לחלץ את התינוק, במבצע שהוביל הלל כהן, ראש איחוד הצלה בקייב.

עם הלל הוא נכנס לקייב וחילץ באמבולנס שתי נשים מבוגרות שנותרו לבד - אחת מהן ניצולת שואה - והביא אותן בבטחה לקישינב. אחרי ארבע שעות נסיעה מקישינב אנחנו חוצים יחד באמבולנס את הגבול לאוקראינה כדי לפגוש את מירה ושלמה ולנסות לסייע להם.

אנחנו מגיעים לכנסייה במוהילב־פודילסקי, כפר ציורי ושקט בימי שגרה, אך כעת עמוס פליטים. צלילי תפילה ושירה ממלאים את הכנסייה, והמחזה כמעט סוריאליסטי. זוג יהודים אבוד תקוע בכנסייה בשיאה של מלחמה.

מירה זקוקה לחיבוק, למישהו שמדבר בשפתה. אנחנו עושים כמיטב יכולתנו. "אנחנו בסרט הזוי. אני מנסה להיות חזקה בשביל משה, אבל אני כבר מתמוטטת", היא רועדת ובוכה. לאט־לאט היא נרגעת, וחוש ההומור חוזר אליה. "חשבתי כבר להתנצר", היא צוחקת, "עכשיו, כשאתם ויהודים טובים מאיחוד הצלה הגעתם לכאן - זה כבר לא יקרה".

עודד הקטן לא מתרגש מהמהומה סביבו. הוא פותח אלינו זוג עיניים סקרניות, וכל תנועותיו העדינות אומרות שלווה. "תראה מה כל העולם עושה למענך", לוחש לו משה אביו, ומחבק אותו. משרד החוץ הישראלי אכן הפעיל את כל כוחותיו כדי לסייע לזוג. אנחנו מגיעים עם הזוג והתינוק בתוך האמבולנס לגבול, מנסים להבין אילו מסמכים חסרים. מירה ומשה קוראים יחד פרקי תהלים, מחבקים את הקטנצ'יק.

בגבול דורשים תעודת לידה רשמית, ולא תעודת לידה רפואית. אלה הוראות חדשות. שלושה ילדי פונדקאות כבר עברו בעת המלחמה רק עם תעודת לידה רפואית.

בלית ברירה - חוזרים לכפר וניגשים למשרד הממשלתי הקטן. שם אלכסנדר מברר אילו מסמכים נדרשים כדי להוציא תעודת לידה רשמית. הבעיה היא שתחת אש זה מורכב להשיג אותם. סוכנות הפונדקאות הישראלית כבר הצליחה להשיג שני מסמכים, ושניים צפויים להגיע רק מחר או ביום רביעי.

אלכס מציע לזוג להסיע אותם למעבר גבול נוקשה פחות, במרחק שבע שעות נסיעה בתוך אוקראינה. הם לא רוצים לטלטל את הילד, ומעדיפים להמתין עד להשגת תעודת הלידה. אנחנו נפרדים מהם שוב בחיבוקים. אנחנו מנסים לחצות את הגבול בחזרה למולדובה. מתברר שזה לא פשוט. החיליים האוקראינים בגבול עצבניים במיוחד. הם בודקים את תיקי העזרה הראשונה בחשדנות רבה. רק אחרי שעה ארוכה נותנים לנו לעבור. גם המולדובים מעכבים אותנו. אלכס ממהר לקישינב, ומשם - למשימת החילוץ הבאה.