ילדות נמלטות מהאימה באוקראינה

הפליטים מפנימים: החזרה הביתה לא תתרחש בקרוב

אימהות וילדיהן מוצאים את עצמם מתגוררים באולמות ספורט ובמרכולים • למרות זאת, הם לא מתלוננים: "מודים על כל הסיוע שקיבלנו"

אם המלחמה באוקראינה תימשך גם בחודשים הבאים, וההערכות שמדברות על שבעה מיליון פליטים תתממשנה, אין ספק שאירופה תיראה אחרת בקיץ הקרוב. זרם הפליטים במעברים יציף את המדינות במרכז היבשת, וחלקם הגדול יגיעו גם למערבה. רוב הפליטים שנכנסים לפולין רואים בה רק תחנה בדרך לגרמניה, או למדינות אחרות במערב אירופה.

במלחמות העולם שידעה אירופה במאה הקודמת הנשים נשארו לתמוך בעורף, והגברים יצאו להילחם בחזית. כעת המצב באוקראינה הוא שונה לחלוטין. הגברים גויסו, כמו תמיד, להגנה על המולדת, אך ילדים ונשים רבים עושים את דרכם למערב היבשת, בין השאר דרך רומניה, מולדובה ובעיקר פולין, על מנת לברוח מהתופת שבאוקראינה.

בית לזמן לא ידוע

הפליטים שמגיעים לפולין שונים מהסטריאוטיפים שהורגלנו אליהם. הם מגיעים ברובם ממשפחות אמידות, שבתקופה אחרת היו עוסקים בתכנון חופשת הקיץ, שמתקרבת בצעדי ענק. כאשר אותן אימהות וילדיהן מגיעים למרכזי הפליטים לאחר שעמדו שעות בתור במעברי הגבול, הם נראים בהלם ממה שהם פוגשים. חנויות מרכול  ענקיות הוסבו למרכזי פליטים עם אלפי מיטות, ואולמות ספורט הפכו ברגע לביתן של אותן משפחות לזמן לא ידוע.

"עדות בגוף ראשון מלילה של הפצצות בקייב" %2F%2F צילום%3A פול%2C מקייב

באותם מרכזים, למרות התנאים הבלתי אפשריים, שכוללים אלפי מיטות שדה ושמיכות צמר מעקצצות, לא שומעים מאף אחד מאותם הפליטים שעולמם חרב עליהם צעקות או תלונות. להפך, הם רק מודים לכל אותם מתנדבים ועובדים, שמנסים לסייע בכל דרך אפשרית. בשלב זה לא עולה חשש ממחסור במזון ובציוד עבור מי שהצליחו לעבור את הגבול.

"היה קשה לעזוב"

"אני הגעתי לכאן אתמול בערב, עם שלושת ילדיי", סיפרה לנו פאולינה, שהגיעה מאזור לביב. "כאשר ראיתי את המקום בהתחלה נבהלתי, לא ידעתי מה לעשות. אני רק יכולה להודות לכל האנשים הטובים שפגשתי כאן, שרק רוצים ומנסים לעזור, ומקווה שאני אצליח למצוא מקום אחר לי ולילדיי לזמן הקרוב, כי לא נראה לי שהמלחמה הזאת עומדת להסתיים בקרוב".

בניין באוקראינה שנפגע מטיל במלחמה, צילום: איי.אף.פי.

 

קטיה, בת 28, הגיעה עם הוריה המבוגרים למרכז הפליטים. באוקראינה היא עבדה כמהנדסת חשמל, ועם תחילת המלחמה היא ארזה מזוודה קטנה לה ולהוריה, שנמצאים בשנות ה־60 לחייהם, וברחה כל עוד נפשה בה לפולין. "היה קשה לשכנע את הוריי להצטרף אלי. הם אמרו שבית לא עוזבים, ושצריך להילחם עליו", סיפרה קטיה, והוסיפה: "אבל כאשר החלו להישמע ההפצצות, וידענו שאין לנו כיצד לעזור לכוחות ושאבא שלי חולה, הצלחתי לשכנע אותו לעבור עם אמי את הגבול. אבא הגיע לכאן באפיסת כוחות".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
Load more...