ישראלי באוקראינה: "כשחזרנו לכאן חשבנו שנוכל לחיות בשקט; החלום הזה פג"

הידיעה על ההקלות שממשלת ישראל החליטה ליישם שלשום, כדי לאפשר הגעת פליטים אוקראינים לא-יהודים שיש להם קרובי משפחה בישראל, התפשטה במהירות רבה בקרב הנוגעים בדבר - ויש רבים כאלה.

אחת מהם היא ורוורה, מהעיר זפוריז'יה שעל גדות נהר הדניפרו, בדרום-מערב אוקראינה, אחד מאזורי הלחימה העיקריים. אמה של ורוורה, אינה, היא נכדה ליהודי, ולכן זכאית לעלות לישראל. ורוורה ובנה ניקיטה בן ה-8 אינם זכאי עלייה, אף שבני משפחה רבים שלהם, שבהם סבתא ודודים, גרים באשקלון, באשדוד ובכרמיאל.

עם זאת, ורוורה הייתה רוצה להגיע עם אמה ובנה לישראל, ולמצוא בה מקלט לתקופת המלחמה בלבד. אני פוגש את השלושה בבית "חסד", ארגון קהילתי יהודי מקומי, שהסב את מרכז הפעילות הגדול שלו למרכז קליטה לפליטים - יהודים ולא-יהודים כאחד. כל מי שבא הנה, מתקבל בברכה.

"חששנו מההפצצות"

ורוורה למדה כלכלה בגרמניה ועובדת כיום כקופאית ברשת מרכולים גדולה. היא ובני משפחתה הגיעו שלשום ללביב, לאחר נסיעה ארוכה ומתישה ברכבת, שנמשכה יממה. "חווינו זוועה", היא מספרת.

"אני גרה במרכז העיר, הוריי בפאתי זפוריז'יה. עברנו לגור אצלם כי חששנו מהפצצות רוסיות על מרכז העיר. בדיעבד נקלענו לחזית הלחימה, כי החיילים הרוסים התקרבו לכיוון קצות העיר. שמענו את ההפצצה על נמל התעופה הסמוך. הסתתרנו במרתף הבית, שם ישנו. ביום שני בבוקר החלטנו לנסוע ללביב. במזל מצאנו רכבת שעמדה לצאת לדרך. הנסיעה הייתה קשה. נסענו בחושך. היינו 100 איש בקרון. לא יכולנו לישון, כי פחדנו שיגנבו לנו דברים. שמענו פיצוצים ואזעקות בדרך".

בעיה נוספת שמקשה על ההגעה המתוכננת לישראל היא היעדר דרכון לבן, ניקיטה. "אנחנו מנסים כעת לצאת לפולין, אולי עם אוטובוס ש'חסד' יארגנו, ושם ננסה למצוא ארגון יהודי שיוכל לסייע לנו ליצור במהירות קשר עם קונסוליה אוקראינית, כדי להנפיק דרכון לבני. הרשויות שעוסקות כאן בענייני דרכונים סגורות לציבור. אנחנו לא רוצים להישאר בישראל, רק להעביר שם את הזמן עד תום המלחמה. בעלי התגייס לצבא, וגם אחותי ובעלה, שהם רופאים והתנדבו לשרת בחזית. הם כולם עדיין בזפוריז'יה, בהמתנה להגעת החיילים הרוסים".

מקסים, שאותו פגשתי שלשום ממתין לאוטובוס החילוץ הישראלי מלביב, עם זוגתו הישראלית ועם בנם הקטן לב - החליט לוותר על ההגעה לישראל. הוא יקבל רק ויזת תייר לחודש, שבסיומו ייאלץ לעזוב את ישראל ולהשאיר מאחוריו את בת הזוג והבן. מאחר שאין לדעת כמה זמן עוד תימשך המלחמה, כולם החליטו להישאר בלביב ולנסות למצוא פתרון למצוקתם מכאן.

גם איגור צ'רבקו, מנהל "חסד", החליט להישאר בלביב, עיר הולדתו, אף שהוא אזרח ישראלי, חי בישראל כבר שמונה שנים ויש לו בה משפחה. כששב ללביב עם אשתו, הוא חשב שאחרי המתח הקבוע בישראל הם יוכלו לחיות בשקט. החלום הזה פג.

"אני וכל החברים שלי נשארים פה", הוא מסביר, "אין לי מצפון לעזוב את כל האנשים שאנחנו מטפלים בהם באופן קבוע, את אלה שבאים כפליטים ואת אלה שעובדים כאן. אין לי גם זמן לחשוב על כל המלחמה הזו. החלטתי פשוט לעשות את כל שאני יכול כדי לעזור לאנשים. אני מאמין שהרוסים לא יגיעו לפה. המערב לא ייתן לזה לקרות".

איגור מתאר את פעילות העזרה של "חסד": "אנחנו מארחים פה פליטים - בעיקר יהודים וישראלים שמגיעים אלינו באמצעות ארגונים יהודיים. כל מי שמופנה אלינו, גם בני משפחה של יהודים, מתקבל כאן. אנחנו מעניקים להם מקום לינה, אוכל, מקלחות ושאר דברים בסיסיים. בשלב הזה אנחנו לא שולחים אותם לגבול כי החלטנו להתמקד בסיוע במקום. לא כל הארגונים יכולים לעסוק בהסעת פליטים לגבולות. רוב הפליטים מנסים להגיע לגבולות. אלינו הגיעו כמה עשרות איש. היום הגיעו אנשים ברכבות מקייב ומחרקוב".