אוקראינה: מדינה על הקצה

הדרך ממחוז לוהנסק לסביבות העיר חרקיב נראתה כמו סצנה מהתופת של דנטה. חלפנו על פני כלי רכב פרטי שנפגע בהפגזה חסרת אבחנה של הבדלנים הפרו-רוסים. כוחות החילוץ טיפלו באדם שנמצא שרוע לצד המכונית הישנה.  קילומטרים לפנינו, נגלה העשן הסמיך העולה משדה התעופה המופצץ של העיר חרקיב, שנפגע במתקפה אווירית ומטילי שיוט.

ריח של דלק חרוך מילא את האוויר. על אם הדרך נערך הצבא האוקראיני לעמידה מול האיום, כמו דוד מול גוליית, רק ללא התחושה שנס הולך להתרחש. האוטו שלנו עצר מטרים ספורים לצד סוללת טילי גראד שהתכוננה לשיגור. ליד מחלף סמוך עברה על פנינו חוליית שיגור של טילי נ''מ בדרך למיקום חדש, על מנת להימנע מגילוי והשמדה. בעוד הידיעות המדכאות על יריות הפתיחה במלחמה החדשה של אירופה נאספות למכשירי הטלפון הסלולרי שלנו, המראה העצוב של אזרחים מנסים להימלט מהקרבות נגלה מכל עבר.

בתחנות הדלק נקבצו מאות אזרחים בניסיון נואש אחרון להשיג בנזין, לפני שהאספקה אוזלת כליל. תורים נראו גם ליד המכולות והכספומטים באזור. פנים חרושות קמטי דאגה ניבטו מכל עבר.בעיירה אנדרייבקה שבמזרח אוקראינה אזרחים עמדו בתור ארוך, על מנת להשתמש בכספומט היחיד בעיירה ולקנות מצרכים במרכול הקטן. "הכל כל כך מפחיד, אבל אנחנו חייבים לדאוג לעצמנו. הצבא שלנו יעשה הכל בשביל לשמור עלינו. אני רוצה שהעולם יסתכל ויראה מה קרה לנו, זה יכול לקרות לכל מדינה", אומרת לואיזה, קשישה תושבת העיירה, שממתינה בתור לקנות מצרכים.

נזק עצום, מבנים נטושים

הדרכים במחוז לוהנסק שבמזרח אוקראינה מבהירות היטב את שמונה השנים הטרגיות שעברו על חבל הדונבאס, מוקד החיכוך בין אוקראינה לרוסיה. סימני שרשראות הטנקים ניכרים על האספלט, ולצד הכביש נמצאים בערבוביה בתי מגורים שנפגעו מלחימה, מבנים נטושים ובתיהם של תושבים שמסרבים לעזוב, וממשיכים בשגרת חיים שוחקת בצל איום המלחמה.אני מבקר בחלקו של מחוז לוהנסק שלא נכבש על ידי הבדלנים הפרו־רוסים, השולטים על יותר משליש מהמחוז וכוננו בו "רפובליקה עממית", ישות פוליטית שאינה מוכרת על ידי מדינות העולם מלבד רוסיה, שהכירה בה השבוע בצעד מתריס מול המערב.

סוורודונצק, בית ל־100 אלף תושבים ואחד ממרכזי האוכלוסייה הגדולים במחוז, נראה במבט ראשון כמו ערים רבות במרחב הסובייטי לשעבר, אך מהר מאוד מתגלים הסימנים של הקרבה לקו החזית. העיר, שנכבשה לתקופה של חודש על ידי הבדלנים כשפרצה ההתקוממות נגד שלטונה של קייב בשנת 2014, סובלת מכל הבעיות המוכרות המאפיינות אזור סכסוך - כבישים גרועים, מחסור תמידי בכל מיני מוצרים, בעיקר דלק, ואווירה של חשש מתוח ברחובות מבליחים מתוך הסצנות הנורמליות של חיי היום־יום, בעיר הנמצאת רק עשרות קילומטרים מקו הלחימה.

אך בעוד החיים בסוורודונצק נמשכים על איזשהו מסלול של שגרה, גם אם קשה ומתוחה - לא הרחק ממנה, בכפר נובוטושקיבסקה, המציאות היומיומית כל כך שונה מיתר המדינה שמקיפה אותה, שתושביה חשים שהם מתקיימים על מישור אחר, מבודד ומנותק. הסיבה לכך נעוצה בעובדה שקו החזית בין כוחות הממשלה האוקראינית, השולטת במקום, לבין הבדלנים הפרו־רוסים, עובר ממש בשטח הכפר, ורק כמה שדות מוקשים מפרידים בינו לבין שטח ההפקר.

הלחימה עצמה פורצת שעות ספורות לאחר הביקור בכפר. דריה ספריגינה, מורה לאנגלית בבית הספר המקומי, פונתה מהכפר והתמקמה בעיר הסמוכה. בשיחת טלפון, היא מספרת על ההודעות שקיבלה ממי שבחר להישאר וספג את זעמה של ההרעשה הרוסית. "מחמש בבוקר הם לא הפסיקו להפגיז. אין חשמל, אין מים ואין איך לצאת מהכפר. כולם היו במקלט, כך שבינתיים איש לא נפגע, אבל הנזק לכפר הוא עצום. זה שובר לב. כל מה שעבדתי עליו במשך חמש השנים האחרונות - נמחק. אני חרדה לחברים שלי, למדינה שלי, אני מתפללת לאלוהים שיעשה שלום", מספרת ספריגינה.

הכפר נובוטושקיבסקה הוקם בתקופת בריה"מ כעיירת כורים משגשגת, שבה חיו כמעט 3,000 בני אדם. אלא שסגירת מכרות הפחם, שסיפקו משכורות טובות לעובדי המקום, הביאה לנטישה גדולה בתחילת שנות ה־2000, ובשנת 2014 נותרו במקום פחות מ־800 תושבים. באותה שנה פרצה ההתקוממות הבדלנית, והכפר הפך לזירת קרבות בין צבא אוקראינה לבדלנים. במלחמת האזרחים שניטשה מאז הפך הכפר למעוז קדמי, כשכוחות גדולים של צבא אוקראינה מוקמו בכפר, ואש מנשק קל ומארטילריה פוגעת בו מדי פעם וגורמת לעוד הרס ונזק ביישוב המוכה.

בית הספר כמרכז החיים

"ההפצצות והירי, לצד הריחוק מכל יישוב אחר, הפכו את החיים בנובוטושקיבסקה לאתגר אמיתי. בנייני דירות רבים נטושים, זרם המים לא מספיק, וצריך להביא מים מנחלים בשדות הסמוכים, שם יש מוקשים, ולעיתים גם ירי", מספרת אוקסנה קואינטסבה, שהגיעה לכפר במסגרת תוכנית התנדבות והתגוררה בו יותר מחודש. "יש פה שתי חנויות. באחת אין כמעט מה לקנות, והשנייה יקרה מדי. יש פה בית מרקחת אחד עם מעט מאוד תרופות, וכל דבר הרוקח צריך להזמין, ולוקח לו ימים רבים להגיע. אין סניף דואר, אין חנות בגדים, אין מסעדה או בית קפה, ושום מקום לאירועי תרבות או בילויים. היה אוטובוס לכפר פעמיים ביום - אך גם הוא בוטל. אף נהג לא מוכן להגיע הנה בגלל הירי", היא אומרת בעצב.

בהיעדר כמעט כל סוג של בידור או הסחת דעת מהמצב הקשה, התושבים בכפר המבודד מוצאים פתרונות יצירתיים. עובר חד־עין יוכל לראות קבוצות של נשים מבוגרות מהלכות במהירות ברחוב, כאילו הן בדרכן לאנשהו. אלא שחוג ההליכה הזה הוא בעצם סוג של פעילות חברתית. הנשים מקיפות את שטח הכפר בשעה שהן משוחחות, וכל אחת מצהירה בגאווה כמה סיבובים מסביב לכפר הספיקה לעשות באותו אחר צהריים. כמו כן, המקלט הקהילתי הנמצא מתחת לבית הספר הפך גם הוא לסוג של מתנ"ס.

"בערבים שבהם הבדלנים יורים, התושבים מתכנסים במקלט, שצבוע באופן מוזר בוורוד בוהק - אולי כדי לעודד את רוחם של המקומיים - ומבשלים יחד, אוכלים, רואים סרט ואיכשהו, דווקא שם, מצליחים להירגע", מספרת קואינטסבה. זה לא מקרי שהמקלט של בית הספר הפך למרכז עבור תושבי הכפר. בית הספר, תחת שרביטה של המנהלת מילנה, שמונתה לתפקיד בשנת 2014 לאחר שקודמתה בתפקיד ערקה לשורות הבדלנים, הפך לנקודת האיזון עבור הכפר כולו. המבנה, שנהרס לגמרי במהלך הלחימה בשנת 2014, שופץ מאז, ובזכות כספים מהאיחוד האירופי וממדינות תורמות מחזיק היום במתקנים מודרניים, כיתות נעימות, מקלט מאובזר ואפילו חדר כושר.

במקום לומדים כ־60 ילדים מכל הגילים, ובית הספר הוא גם מקום התעסוקה הגדול ביותר בכפר. "לילדים ולנערים שם אין כמעט שום דבר לעשות. אין חוגים, אין מגרש ספורט, אין פעילויות נוער, בית הספר הוא כל מה שיש להם בעולם", מספרת ספריגינה. היא התאהבה במקום לאחר שהגיעה אליו באופן מקרי בשנת 2016, לקונצרט שירה שנועד לרומם את רוחם של התושבים. "הגעתי לשיר, ומייד אחרי ההופעה ניגשה אלי המנהלת, מילנה, ואמרה לי שהיא יודעת שאני מורה לאנגלית, ושהם חייבים מורה לאנגלית, כי אחרת אף ילד פה לא ילמד את השפה. הסכמתי מייד, ולמרות ההפגזות, המחסור והצבא שנמצא בכל מקום בכפר - זו היתה התקופה היפה ביותר בחיי", היא מספרת בדירה הקטנה שקיבלה מארגון צדקה שבו היא מתנדבת.

ספריגינה הקימה חוג כדורעף עבור בנים ובנות תושבי הכפר. למעשה, זו אחת הפעילויות הראשונות לנוער מאז פרצה מלחמת האזרחים. "הילדים כל כך מופנמים ופגועים, שהם לא אומרים שלום אחד לשני מחוץ לבית הספר. אין שירות פסיכולוגי שיעזור להם, והפעילות הספורטיבית היא אחת הדרכים הבודדות להגיע אליהם. זה מדהים לראות איך הם נפתחים לאט־לאט, גם אלי וגם אחד לשני", מספרת המורה הצעירה, ועיניה בורקות.

"אין לאן ללכת"

תחושת הקהילה שבית הספר הביא לכפר, שכמעט איבד תקווה, סייעה למנוע ממשפחות רבות לעזוב את המקום. זאת - עד שהגיע גל המתיחות הנוכחי. השבוע פגז בדלני פגע בקו המתח, והמקום נותק מזרם החשמל. בחורף האוקראיני הקפוא נאלצים התושבים לגרוף פחם על מנת לחמם את בתיהם. "חברת החשמל והרשויות המקומיות לא מוכנות לסכן את עובדיהן על מנת לתקן את קו המתח", אומרת ספריגינה בייאוש.

כעת, לאחר שכמעט כל הכפרים מסביב ספגו הפגזות במהלך ההסלמה, משפחות רבות מאבדות תקווה ועוזבות. חלק מתלמידי בית הספר נשלחו לקרובי משפחה במערב אוקראינה, אחרים מתגוררים עם בני משפחותיהם במלונות בסוורודונצק הסמוכה. "אין להם כסף לשלם על המלונות היקרים, אבל גם אין להם מקום אחר ללכת אליו, זה קורע לב", מספרת ספריגינה, שמארחת בביתה בעיר כמה מתלמידיה שנאלצו לעקור מהכפר.

המאבק של תושבי נובוטושקיבסקה לשרוד בצל תנאים בלתי אפשריים הוא, במובן מסוים, סיפורה של אוקראינה כמדינה. בעוד האיום הרוסי על עצמאותה הפוליטית של השכנה ממערב גדל, כמו תושבי הכפר הקטן שנדחקו אל הקצה, נראה שלמדינה כולה הולכות ונגמרות הברירות. ניתן רק לקוות, עבור תושבי נובוטשקיבסקה ואוקראינה כולה, שנגד כל הסיכויים - השכל הישר יגבר, וימים מתוחים פחות אכן יגיעו.