האם גרמניה באמת תומכת בקיומה של מדינה יהודית?

עומרי בוהם הוא ״ישראלי מחמד״, מהסוג שהממסד הגרמני אוהב לטפח. ישראלי שמאמין ומצהיר שיש בעיה גדולה עם היותה של ישראל מדינה יהודית. בוהם, מרצה לפילוסופיה בניו יורק, עשה לפני כמה שנים פוסט דוקטורט במינכן, ומאז הפך לכוכב בשמי התקשורת הגרמנית, שצמאה כל הזמן לישראלים ויהודים "מבקרי ישראל".

"ביקורת על ישראל", Israelkritik, היא מונח רשמי בשפה הגרמנית, בעוד שביקורת על סין, על רוסיה, על איראן אינן זוכות למושג שכזה. הגרמנים אוהבים להעניק ליהודים ״יחס מיוחד״, Sonderbehandlung, ומבקרי ישראל, הישראלים והיהודים, זוכים בגרמניה ליחס מיוחד מאוד ולמעמד של כבוד. כל המרבה הרי זה משובח.

לאחרונה, עומרי בוהם פרסם ספר, ״ישראל - אוטופיה״ שמו, שבו הוא מנפץ לרסיסים את הרעיון של מדינה יהודית על בסיס הטענה שישראל אינה יכולה להיות בו זמנית גם מדינה יהודית וגם דמוקרטיה ליברלית, בעיקר לנוכח הפיכתו של הסדר שתי מדינות מערבית לנהר הירדן לבלתי מעשי. הספר יצא לאור במקביל ל״עסקת המאה״ של טראמפ והשיח הרב על החלת הריבונות הישראלית בשטחים מיהודה ושומרון. בוהם מציע בספרו הקמת מדינה דו-לאומית פדרלית, אותה הוא מכנה ״רפובליקת חיפה״ ומבסס את תוכניתו לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי בארץ ישראל על תוכנית האוטונומיה של מנחם בגין, שלא מומשה בשעתו בעיקר בגלל התנגדות הפלשתינים. מה השתנה מאז בעמדת הפלשתינים? זו, כנראה, נקודה פחות חשובה בעיניו של בוהם. הוא, כאנשי שמאל רבים, מעדיף להתעלם ממציאות בעייתית כלשהי בצד הערבי ולהטיל את האחריות המלאה למצב על כתפיה של ישראל ״הכובשת״.

לאחר צאת ספרו, שזכה כמובן לחיבוק חם ביותר מצד התקשורת הגרמנית, התגייס בוהם לצדו של הממסד התקשורתי-תרבותי הגרמני במלחמתו העזה המנוהלת מזה כשנה נגד החלטת הבונדסטאג הקובעת שתנועת החרם הפרו-פלסטינית, ה-BDS, היא תנועה אנטישמית ולכן אין להעניק לה תמיכה ציבורית כלשהי. במאמר, שפרסם בשבועון ״די צייט״ בדצמבר האחרון, ימים ספורים לאחר פרסומה של עצומה הקוראת לבונדסטאג לחזור בו מהחלטתו, כתב בוהם: ״ההחלטה נגד ה-BDS מבהירה - הבונדסטאג חייב לשנות את הגדרת האנטישמיות שלו אם המאבק באנטישמיות אמור להישאר אינטרס לאומי עליון. הויכוח הוא לא על קיומה של מדינת ישראל אלא על זכותה של ישראל להיות מדינה יהודית. אין זו אנטישמיות להעמיד בספק את הזכות הזו. לישראל לא יכולה לעמוד הזכות להתייחס לאזרחים יהודיים כאל אזרחים מדרגה שנייה. המונח מדינה יהודית לא צריך להיות טאבו״.

בראיון שהעניק בוהם לירחון הגרמני לענייני המזה״ת, ״קנטרה״, הממומן ע״י משרד החוץ הגרמני, קרא בוהם להרחיב את ״הגבולות האפשריים״ של הביקורת על ישראל בגרמניה: ״מה שנתפס כביקורת לגיטימית על ישראל מאוד מוגבל. ברור, אפשר להביע ביקורת על הכיבוש, על נתניהו, על ממשלת ישראל. אבל, דיון על הסוגיה של הקמת ישראל כמדינה יהודית נחשב ללא לגיטימי, למרות שההגדרה מדינה יהודית לא תואמת דמוקרטיה ליברלית. כך גם לגבי הצגת ה׳נכבה׳. כשמעלים את הנושא לדיון, באות מיד האשמות על אנטישמיות. בלתי אפשרי לציין עובדות. למשל, שבגבולות המעשיים של ישראל חיים שלושה מיליון פלסטינים תחת חוק צבאי ברוטלי, מבלי שיכירו בהם כאזרחים ישראליים. הגרמנים לא רוצים לראות זאת. הם דבקים בפתרון שתי המדינות ובאשליית ׳הקו הירוק׳, כשכבר ממזמן אינו קיים״. בוהם קורא בראיון הזה לגרמניה לאמץ ״שפה חדשה״ כדי להגדיר את המחוייבות הגרמנית: ״אחריות לגבי העבר, לא אשמה. בארה״ב כבר יש הטיה של השיח. קהילות יהודיות מסרבות לתמוך בחזונם של הימנים הישראלים״.

האם בוהם תומך בתנועת ה-BDS?

במאמר שפרסם ב-2016 ב״לוס אנג׳לס ריוויו אוף בוקס״ סביב דיון בקהילה האקדמאית האמריקנית על החרמת אקדמאים ישראליים ביוזמת תנועת ה-BDS, כתב בוהם: ״אני לא אקדמאי ישראלי, אלא ישראלי ואקדמאי. תמכתי בעבר בכך שישראלים יעדיפו ללכת לכלא מאשר לעשות שירות צבאי בשטחים הכבושים. מדינה יהודית לא יכולה לתפקד כדמוקרטיה ליברלית, בהתחשב בעמדות אלו, אין זה עסקי להתנגד בתקיפות ל-BDS. הגענו לנקודה, שבה הכרחי ללכלך את ידינו כשנלחמים על זכויות הפלסטינים. חרמות, הימנעות מהשקעות וסנקציות (שלושת המרכיבים הבסיסיים של תנועת ה-BDS, א.ב.) על מוסדות ישראליים הם דרכים ללחוץ על ממשלת ישראל להתחיל לייצר שינוי כלשהו״. מכאן, שהתשובה לשאלה בתחילת פסקה זו ברורה למדי, גם אם בוהם מוצא לנכון לציין שחרם על אקדמאים ישראליים - כמוהו - מהווה פגיעה בחופש הביטוי.

לנוכח כל המפורט לעיל, מה הביא את נשיא גרמניה, פרנק-וולטר שטיינמאייר, לכלול את עומרי בוהם בפמליה שליוותה אותו השבוע בביקור הפרידה הממלכתי מנשיא ישראל היוצא, ראובן ריבלין? הרי העמדה הרשמית של ממשלות גרמניה האחרונות, כפי שמצויין במפורש במצע הממשלה הנוכחית היא: ״אנחנו מכירים באחריותה המיוחדת של גרמניה כלפי ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ולביטחונה״. האם עמדת ממשלת גרמניה אינה מחייבת את נשיא גרמניה, המבקש לקדם מדיניות משלו? יצויין, כי בקרב מפלגתו הסוציאל-דמוקרטית של שטיינמאייר, החברה בממשלה הנוכחית, היו גורמים שלא רצו לכלול את ההתייחסות הזו במצע הממשלה. האם הנשיא שטיינמאייר, בצירופו של בוהם לפמלייתו, מבקש להעניק לגורמים אלו רוח גבית לקראת הבחירות הכלליות הקרבות והקמתה של ממשלה חדשה, ללא אנגלה מרקל, שבה יהיה אולי לסוציאליזם-דמוקרטים תפקיד כלשהו?

יחסי ישראל גרמניה: כלפי חוץ ומאחורי הקלעים

זו אינה ההמחשה הראשונה לצביעות הנוראה שהשתלטה על יחסי גרמניה-ישראל. כלפי חוץ - תמיכה מילולית בלתי מסוייגת בישראל. מאחורי הקלעים - חתירה בלתי פוסקת נגד האינטרסים של ישראל ובחישה מתמדת בענייניה הפנים-פוליטיים של ישראל במטרה לייצר בישראל שלטון שמאל/שמאל קיצוני שיערער את אופיה היהודי של ישראל, יבטל למעשה את קיומה של מדינה יהודית, וברגע שישראל תחדול להיות מדינה יהודית, תימחק מאליה האחריות ההיסטורית של גרמניה למדינת היהודים.

הממשלה החדשה שקמה בישראל היא ממשלת חלומות מבחינתם של הגרמנים. ומכאן, שעיתויו המופלא של ביקור נשיא גרמניה איפשר לשטיינמאייר להעניק גיבוי בינלאומי כה דרוש לראשיה. מנגד, לוח הזמנים הרשמי של שטיינמאייר לא כלל פגישה עם יו״ר האופוזיציה. הדחתו של נתניהו מראשות ממשלת ישראל היא ״מתנה לא צפויה״ עבור הגרמנים. נתניהו ושריו הציפו על פני השטח את הצביעות הגרמנית והעמידו מכשולים בפני הפיכת מרחב היחסים עם גרמניה לשטח כבוש של השמאל הישראלי הקיצוני. הממשל הגרמני מאוד לא אהב את ההתעסקות בתמיכה הכספית הגרמנית בגורמים עוינים לישראל או בהצבעות הגרמניות נגד ישראל בארגונים בינלאומיים. כעת, ניתן לחזור לשגרת היחסים שקדמה לימי נתניהו. שר החוץ יהיה עסוק במלחמת השואה שלו נגד פולין, ובמשרד החוץ הישראלי ממילא עושים הכל כדי להשתיק כל ביקורת על גרמניה.