ניצל מליל הבדולח - וגילה כתובות נגד ישראל על ביתו

כ-150 אנשי משטרה בכירים מארה"ב ומאירופה, רבים מהם שוטרים גרמנים במדים רשמיים, ישבו ביום חמישי האחרון ב"בית הכנסת החדש" בלב ברלין והקשיבו בקשב רב לג'ורג' שפי (94).

שפי, שהוברח מברלין זמן קצר לפני יום הולדתו השמיני ב"קינדרטרנספורט" הכמעט אחרון שעזב את גרמניה ביולי 1939, ושהוא ומשפחתו נרדפו בידי שוטרים גרמנים, קרא לשוטרים לשמור על שלטון החוק ועל אזרחי המדינות שבהן הם משרתים.

בעיניים בורקות סיפר שפי על זיכרונותיו מברלין של אותה תקופה, ועל החשש שלו מהעתיד. "זה מתחיל בחוקים שנראים סתמיים, לא חשובים, אבל המציאות יכולה להידרדר מהר מאוד לכזו שבה יהודים יהיו שוב בסיכון", אמר, והסביר עד כמה חשוב ששוטרים יכירו את העבר, כדי שהמשטרה לא תגויס שוב ככלי לרדיפת יהודים.

בתום דבריו הגיש שפי את ספרו האוטוביוגרפי ליוכן קופלקה, יו"ר איגוד השוטרים הגרמני (GdP) ונשיא איגוד השוטרים האירופי EU.Pol, שארגן את האירוע יחד עם ארגון "מצעד החיים העולמי". קופלקה לחץ את ידו בחוזקה ואמר לו: "תדע שיש גם שוטרים טובים".

בית הכנסת שבו נערך האירוע שרד בזכות וילהלם קרוצפלד, שוטר גרמני שמנע את שריפתו וגירש את ההמון שצבא על שעריו וניסה להציתו. לדברי שפי, מה שעשה קרוצפלד היה "הדבר האמיץ ביותר שיכול להיות". בסיום הערב קם הקהל על רגליו והריע ארוכות לאחד משורדי השואה האחרונים שעברו את ליל הבדולח ונשארו לספר מה ראו בעיניהם כילדים.

"הכל היה מנופץ"

אבל המציאות של בתי כנסת רבים בגרמניה ובאוסטריה הייתה שונה. במהלך יומיים של פוגרומים, ב-9-10 בנובמבר 1938, נפגעו כ-1,400 בתי כנסת ומוסדות יהודיים בשתי המדינות ונרצחו כמעט 100 איש. בברלין נפגעו קשות או נהרסו כליל יותר מ-20 בתי כנסת ומוסדות, ועשרות מוסדות אחרים נבזזו והושחתו.

"בילדות המוקדמת היו לי חיים טובים, הייתי הילד שכולם פינקו", נזכר שפי, שהיה אז כמעט בן 7. "אני זוכר שבבוקר שאחרי ליל הבדולח אמי אסרה עלי לצאת מהבית. שלושה ימים לא הלכתי לבית הספר ונשארתי בבית, ורק אחר כך נתנו לי לצאת בליווי מבוגר. שרפו את בית הספר היהודי ואת בית הכנסת שהיו באותו מבנה.

"אני זוכר שביום שיצאתי החוצה עברתי ליד חנות שהייתה בבעלות יהודית, והכל שם היה מנופץ: הדברים שבתוכה נזרקו החוצה והחנות נהרסה לגמרי. חנות אחרת באזור, שהייתה בבעלותו של יהודי שנישא לנוצרייה, סבלה פחות, אך על המדרכה בכניסה אליה נכתב 'החנות שייכת לחזיר יהודי ולחזירה גרמנייה'. עשרות אנשים התקהלו מול החנות, ואני זוכר שבעל החנות הגיע כדי לנקות את הכיתוב בזמן שהם מתקהלים סביבו ואומרים עליו דברים מאוד לא יפים".

שפי לא מסתיר את חששו מהעתיד. כשנשאל אם השואה יכולה לקרות שוב, הוא משיב שהוא לא פוסל זאת. "יכול להיות. אני אגיד לך למה: בעיר היידנאו שבמזרח גרמניה רוצים להוריד את אבני הנגף, הלוחות המשמרים את הזיכרון של יהודי גרמניה על מדרכות העיר מול הבתים שבהם התגוררו. זה ניסיון למחוק את ההיסטוריה, וככה זה מתחיל.

"יש לי חוברת עם כל החוקים הגרמניים מ-1933 עד 1942, עד שהפכו את ברלין ל'חופשית מיהודים'. בהתחלה הגרמנים חוקקו חוקים שלא נראו מזיקים מדי, ובהדרגה הם העלו הילוך לחיסול החיים היהודיים. למשל, היה חוק שליהודים אסור להחזיק חיות בבית, אסור לקנות טבק, אסור ללכת לספרייה, וזה הלך והתגבר. היו גרמנים לא-יהודים שהתנגדו לתהליך הזה, אבל לא היו מספיק מהם, והם לא עשו מספיק כדי לעצור את ההידרדרות הזאת".

"אין היגיון באנטישמיות"

את האנטישמיות של ימינו הוא מתאר כ"אופנה" ו"טרנד" במדינות מסוימות. "אין בזה שום היגיון. כשמבקשים מאנטישמים הסבר, הם לא יכולים להסביר, ולכן אני משקיע הרבה מהזמן שלי כבר שנים רבות כדי להגיע לבני נוער ולצעירים ולדבר איתם על העתיד".

במרוצת השנים פגש שפי כ-12 אלף תלמידי תיכון גרמנים ושיתף אותם בסיפורו האישי, תוך שהוא מסביר מדוע העבר לא אמור להגדיל תחושת אשמה, אלא להוביל לעתיד טוב יותר: "הצעירים הגרמנים של עשרות השנים האחרונות לא אשמים במה שהיה, אבל הם אחראים למה שיהיה. כדי לדעת איך להתנהג צריך לדעת את מה שקרה".

יום לפני האירוע ביקר שפי בבית שבו נולד, במרכז ברלין. על קירות בית ילדותו התגלה גרפיטי נגד ישראל ובעד הפלסטינים. שפי כעס וביקש למחוק את הכתובות.

"לקח לי כמה רגעים לעכל את מה שאני רואה. זו שערורייה, ואני מצפה מהמשטרה ומהעירייה למחוק את הכתובות האלה. זה נמצא ליד אבני הנגף של אמי ודודתי, וזה כואב. הגרפיטי הזה והמסרים שבו צריכים להימחק מקיר בניין ילדותי ומהמרחב הציבורי".

לביקור הצטרפה רויטל יכין קרקובסקי, מנכ"לית מצעד החיים בישראל, שגילתה את הכתובות יחד איתו. לדבריה, האווירה הנוכחית נגד יהודים הולידה את היוזמה לאגד בכירי משטרה מכל העולם, דווקא סביב אירועי הזיכרון לליל הבדולח.

"בעת שבה יהודים, בתי כנסת ומוסדות יהודיים מותקפים מדי יום, בחרנו לכנס בברלין כמה מבכירי מערכות אכיפת החוק בתוך בית הכנסת, כדי ללמוד, לזכור, להילחם באנטישמיות ולהתחייב להגן על החיים היהודיים", היא אומרת.

"הזכויות שנלקחו מהיהודים"

ג'ורג' שפי נולד בברלין ב-29 בנובמבר 1931, בן יחיד להוריו, שהתגרשו כשהיה בן שנה. היה לו קשר מיוחד עם אמו, עם דודתו ועם סבו.

כשהחלו הגזרות נגד היהודים, סירב הסב לציית להוראות הנאצים: הוא לא הסכים לשבת על הספסלים הצהובים שהוקצו ליהודים, והתנער גם משאר החוקים שחלו רק עליהם. "הוא טען שהוא לחם למען המדינה ולכן הוא לא מוכן להיות אזרח שאינו שווה זכויות. לאורך תקופה זה עבד לו, אבל בשלב כלשהו העבירו אותו לעבודות כפייה שכללו שעות עבודה ארוכות לאורך רוב השבוע, והוא היה כבר בן 74 והוא פשוט קרס. הוא חשב שבגלל ששירת את המדינה יהיו לו זכויות, וזה לא קרה".

ביולי 1939 הוברח שפי דרך הולנד לבריטניה, כחמישה שבועות לפני פרוץ המלחמה. "לקחתי את כל הצעצועים שאהבתי, ואספתי אותם לערימה בגודל שהיה פי שניים מהגובה שלי. בסוף יכולתי לקחת רק מזוודה אחת, אז לא לקחתי איתי אפילו צעצוע אחד".

למחרת לקחה אותו אמו לתחנת הרכבת. "הגענו לרציף והיא העלתה אותי לרכבת. כשהרכבת החלה לנסוע, ראיתי אותה רצה ומחפשת אותי בעיניים. היא לא ראתה שאני רואה אותה, וזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה. ככה נפרדנו".

אמו נלקחה בינואר 1943 מהמקום שבו עבדה למחנה ההשמדה אושוויץ, ונרצחה יחד עם אחותה בסמוך להגעתה. "בזכות אומץ ליבה, ראיית מה שעתיד לבוא ואהבה גדולה היה לה הכוח להציל את חיי. מנחם אותי שהיא הייתה עם דודתי עד הסוף".

"שמרו על אופטימיות"

בבריטניה הועבר שפי לכומר נוצרי בכפר מרוחק. "הייתי לבד", הוא מספר. "אף שהייתי יהודי, הלכתי לכנסייה מדי יום ראשון במשך שלוש שנים". מורה יהודי אורתודוקסי ששמע כי יש ילד יהודי שהולך לכנסייה החליט לערב אותו חזרה בחיים היהודיים. וכך מצא עצמו שפי שומר שבת ואוכל כשר, אך הולך לכנסייה ביום ראשון.

בגיל 13 עבר לגור עם דודו בארה"ב, ולאחר מסע ארוך הגיע לבסוף לישראל. הוא שירת בחיל הים, התנדב במשטרה ובהמשך פגש את אשתו יעל. לשניים נולדו שלוש בנות, שישה נכדים וחמישה נינים. בדרך הצליח שפי גם לאתר את אביו ולפגוש אותו כמה פעמים, לפני שזה נפטר באוסטרליה.

רגע לפני שיחגוג את יום הולדתו ה-95, הוא ממליץ לאנשים "לשמור על חיוך ועל אופטימיות. זה מה שנתן לי את הכוח במסע החיים שלי, גם ברגעים הקשים".

"הניצחון הגדול שלי על הנאצים אינו בקבלת מדליה כזו או אחרת, או בכתיבת ספר, או בקריירה המקצועית שלי כמהנדס וכאיש ים. הניצחון שלי הוא המשפחה שלי. הייתי בן יחיד, שרדתי, ויחד עם אשתי הקמתי משפחה בת 23 נפשות. הם ניסו להשמיד אותנו, אבל אנחנו כאן, עם מדינה, עם צבא.

"אני מקווה שהעולם למד לקח ממה שקרה. נשארו מעט מאוד אנשים שיכולים לספר את מה שקרה, ואני כאן כדי להגיד, כשוטר לשוטרים אחרים: תדעו את מה שקרה, תזכרו את מה שאמרתי, ותדאגו שזה לא יקרה שוב".