המלחמה באוקראינה מוכיחה לעולם: אין תחליף לכוח אווירי משמעותי

מלחמת רוסיה־אוקראינה חוללה מהפכה בשדה הקרב. הרחפנים והכטב"מים הפכו בתוך ארבע שנים מאמצעי משלים למערכת נשק מרכזית. הם מאתרים מטרות, משמידים טנקים, פוגעים במפקדות ומאפשרים לאוקראינה לתקוף מטרות גם מאות קילומטרים בתוך רוסיה. אלא שההצלחה הזאת עלולה להסתיר לקח חשוב הרבה יותר: רחפנים אינם תחליף לחיל אוויר.

אוקראינה היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך. יש לה מטוסי קרב, לרבות F-16, טייסים מנוסים ויכולות תקיפה. מה שאין לה הוא חיל אוויר בעל המסה וחופש הפעולה הנדרשים כדי להשיג עליונות אווירית, לדכא את מערכי הנ"מ הרוסיים ולתקוף בעוצמה ובאופן שיטתי מטרות בעומק רוסיה.

ההבדל אינו סמנטי. רחפן הנושא עשרות קילוגרמים של חומר נפץ יכול לפגוע במכ"ם, במתקן דלק או במחסן תחמושת.

נחיל רחפנים יכול לגרום נזק גדול ואף לשבש מערך הגנה. אבל אין בכך תחליף למטוסי קרב המסוגלים להביא למטרה במהירות פצצות מדויקות במשקל חצי טון וטון, לחזור ולתקוף, ולייצר רצף של מודיעין, תקיפה והערכת נזק.

 נקודת התורפה

ישראלים מכירים היטב את משמעות ההבדל הזה. יכולתו של חיל האוויר הישראלי להפעיל חימוש מדויק וכבד בעומק שטח האויב היא ממד אחר לחלוטין של כוח צבאי. כך גם יכולתה של ארה"ב להפעיל כוח אווירי בעוצמה, בטווחים גדולים ובאופן מתמשך. הכטב"ם הוא חלק חשוב מהמערכת הזאת - הוא אינו מחליף אותה.

עבור אוקראינה, הבעיה חמורה עוד יותר משום שלנחיתות האווירית ההתקפית מצטרפת חולשה הולכת ומחריפה בהגנה האווירית.

רוסיה מגבירה את השימוש בטילים בליסטיים, ואילו אוקראינה מתקשה לקבל כמות מספקת של מיירטים למערכות ה"פטריוט". התוצאה היא משוואה מסוכנת: הרוסים יכולים לשגר מאות כטב"מים וטילי דמה כדי להעמיס על מערכי הגילוי והיירוט, ובתוכם לשלב טילי שיוט וטילים בליסטיים מהירים וקשים בהרבה ליירוט.

לפי הערכות מודיעין אוקראיניות, רוסיה מסוגלת כיום לייצר יותר מ־200 טילי שיוט וטילים בליסטיים מסוגים שונים בחודש. ביולי לבדו היא ייצרה 65 טילי Iskander-M, ובאותו חודש שיגרה לעבר אוקראינה יותר מ־120 טילים בליסטיים ומערכות נשק בעלות מסלול בליסטי. הפער הזה מקבל משמעות מוחשית בערי אוקראינה: במתקפות האחרונות על קייב המחסור במיירטי "פטריוט" הותיר את ההגנה מתקשה במיוחד מול הטילים הבליסטיים, והגידול בקצב השיגורים מתורגם לפגיעות קטלניות יותר בעורף.

מוסקבה הבינה את נקודת התורפה. היא אינה חייבת להשיג עליונות אווירית מלאה מעל קייב כדי לייצר אפקט אסטרטגי. די בכך שתוכל לחדור שוב ושוב את מעטפת ההגנה ולפגוע בערים, בתשתיות אנרגיה, בתעשייה ובמרכזים אסטרטגיים.

זהו כנראה אחד הסימנים החשובים לשלב הבא במלחמה. ככל שייצור הטילים הרוסי גדל ומלאי המיירטים האוקראיני נשחק, הפער עלול להפוך מאיום טקטי לבעיה אסטרטגית. מערכות הגנה אווירית אינן מועילות ללא תחמושת, וכמות המשגרים חשובה פחות אם אין מספיק מיירטים עבורם.

 המסקנה הרוסית

אלא שהסיפור אינו מסתיים בגבולות אוקראינה. במקביל להגדלת כוחה הצבאי, רוסיה ממשיכה לבחון את אירופה באמצעות סייבר, חבלה, דיסאינפורמציה, הפרות של המרחב האווירי ופעולות שניתן להכחיש את הוצאתן לפועל. המדינות הבלטיות ופולין מתייחסות לתרחישים האלה ברצינות הולכת וגוברת.

אין כיום הוכחה שנשיא רוסיה פוטין החליט לפלוש למדינה נוספת, אבל זו גם אינה השאלה היחידה שצריכה להטריד את נאט"ו. השאלה היא איזו מסקנה מסיקה מוסקבה מההתנהלות המערבית.

אם הקרמלין רואה קושי מתמשך לספק לאוקראינה מיירטי "פטריוט", מלאי חימוש אירופי מוגבל, פערים בכושר הייצור והיסוס פוליטי מול הסלמה - הוא עלול לפרש אותם כחולשה. מלחמות אינן פורצות רק משום שמדינה אחת רוצה בהן; לעיתים הן פורצות משום שמנהיג משתכנע שהצד השני לא יגיב בעוצמה - וכאן נמצא גם הלקח הישראלי.

מלחמת אוקראינה־רוסיה מוכיחה שהטכנולוגיה החדשה אינה מבטלת את עקרונות הכוח הצבאי. רחפנים משנים את שדה הקרב, אבל אינם מבטלים את הצורך במטוסי קרב, חימוש כבד, מודיעין, עליונות אווירית והגנה רב־שכבתית עם מלאי מיירטים גדול.

אוקראינה הפכה למעבדה הגדולה בעולם ללוחמת רחפנים, אבל היא גם מספקת תזכורת כואבת למה שקורה למדינה שנאלצת להילחם לאורך זמן ללא עליונות אווירית וללא מעטפת הגנה אווירית רובוסטית.

אם המערב לא יסגור את הפער הזה, רוסיה עלולה להסיק שהלחץ משתלם. ואז השאלה כבר לא תהיה רק כיצד תיראה המערכה הבאה באוקראינה - אלא היכן היא תתנהל.