הווידוי ששינה את חייה של העיתונאית היהודייה: "סבתי הסגירה את משפחתך לנאצים"

הודעת אינסטגרם שקיבלה העיתונאית ההולנדית יודית זילברסמיט באוקטובר 2023 הובילה אותה למסע אל עברה המשפחתי, פתחה מחדש פצע בן שמונה עשורים - וגררה אותה לסכסוך שלא צפתה. "לפני שנתיים גיליתי שלסבתא המתוקה שלי היה עבר אפל", כתבה לה אישה בלגית בשם אינגבורג בולן. "היא הסגירה, בין היתר, את אביך ואת שאר בני המשפחה".

אלא שניסיונה של זילברסמיט לברר מה בדיוק אירע למשפחתה בזמן השואה הוליד מאבק מר על השליטה במסמכים, על הבעלות על הסיפור המשפחתי ועל הגבול שבין מחקר היסטורי לזיכרון אישי - כך דיווח ה"ניו יורק טיימס".
זילברסמיט, בת 49 וכיום העורכת הראשית של תחנת הטלוויזיה המקומית AT5 באמסטרדם, הכירה את קווי המתאר של הסיפור. משפחת אביה נמלטה תחילה מגרמניה למאסטריכט, ולאחר פלישת הנאצים להולנד עברה למסתור בליאז' שבבלגיה. בנובמבר 1943 נחשף מקום המסתור בעקבות הלשנה. בני המשפחה ניסו להימלט דרך הגג ולקפוץ לחצר. הנס בן ה־14 והוריו הצליחו לברוח, אך אחותו הלגה, שהייתה בת 18, נפלה, נפצעה ונלכדה. בהמשך נשלחה לאושוויץ, אך הצליחה לשרוד.

בולן סיפרה כי השיגה מארכיון משפטי בבלגיה את התיק הפלילי של סבתה, מריה-אליזבת סטרטרמנס-קונחראכטס, שכונתה בטסי. הסבתא ובעלה ניהלו בית קפה בצד הבלגי של הגבול, אך היא שימשה במקביל מודיעה סמויה של ריכרד ניטש, איש הגסטפו שפעל באזור. היא חדרה לרשתות מחתרת, הסגירה את חבריהן והובילה גם ללכידת משפחת זילברסמיט. ב־1946 היא הורשעה ונידונה למאסר עולם, אולם שוחררה כבר ב־1951.

בתחילה הזמינה בולן את זילברסמיט לפנות אליה והבטיחה להציג בפניה את העדויות שבתיק, ובהן עדויות של בני משפחתה. כעבור כמה חודשים החליטה זילברסמיט להפוך את הגילוי לפודקאסט בן שישה פרקים בשם "בגידת משפחת זילברסמיט", שהופק עבור העיתון ההולנדי "הט פארול".

היא חיפשה במרתף אמה אחר מסמכים ששמרו אביה וסבה, ראיינה קרובי משפחה ומומחים ופתחה את הארכיון המשפחתי בפני ההיסטוריונית מארי-ססיל ואן הינטום.
אלא שגם ואן הינטום עבדה על ספר העוסק בפרשה. כאשר ביקשה לקחת לעיון קופסאות ובהן מכתבים, קטעי עיתונות, טלאי צהוב, מסמכים שעליהם צלבי קרס ורשימות של רכוש שנבזז, ביקשה זילברסמיט שתעדכן אותה אם תגלה פרט משמעותי. ההיסטוריונית סירבה להתחייב והבהירה כי ממצאיה יתפרסמו בספר. "זה החומר של המשפחה שלי, ואת רוצה להחזיק בו כדי שהספר שלך יצליח", הטיחה בה זילברסמיט. ואן הינטום השאירה לבסוף את הקופסאות בבית ועזבה.

גם הפגישה עם בולן בבלגיה הסתיימה באכזבה. חרף ההזמנה המקורית, היא סירבה לפתוח בפני זילברסמיט את התיק המשפטי, בטענה שהבטיחה להיסטוריונית להמתין עד לפרסום הספר.

בעליית הגג גילתה זילברסמיט עשרות ציורים שיצרה בולן בהשראת ספר הזיכרונות של הלגה - ובהם עגלות התינוקות של הילדים שנרצחו באושוויץ, שער המחנה והנס הצעיר נמלט אל רכבת חולפת.
הלגה שרדה גם את פינוי אושוויץ ואת צעדות המוות. לאחר שחזרה למאסטריכט כשהיא חולה בשחפת, כתבה ממיטתה עדות בת 11 עמודים. כעבור כשישה עשורים הפכה העדות לבסיס ספר זיכרונותיה. "זה היה סוריאליסטי לחלוטין למצוא תמונות של המשפחה שלי בעליית גג בלגית", סיפרה זילברסמיט.
הפודקאסט של זילברסמיט, שעלה בנובמבר 2025, משך יותר מחצי מיליון מאזינים. ואן הינטום טענה מנגד כי הוצגה בו באופן מעוות וכי זילברסמיט אינה הבעלים של שעות המחקר שביצעה.

היא גם טענה שחלק מהשיחות הוקלטו ללא הסכמתה. זילברסמיט ושותפתה לפודקאסט אמרו כי ציוד ההקלטה היה גלוי וכי ההיסטוריונית ידעה שהיא מוקלטת. בולן התעמתה אף היא עם זילברסמיט במהלך דיון פומבי באמסטרדם וטענה שחלקים מהפודקאסט אינם מתיישרים עם המציאות.

הפרשה משקפת בעיה רחבה יותר המתעוררת עם פתיחת ארכיונים אירופיים שנשמרו חסויים במשך עשרות שנים. בבלגיה, המבקש לעיין בתיקים נדרש בדרך כלל להוכיח קרבה ישירה למשתף הפעולה או לקבל אישור מקרוב משפחתו. כך, דווקא צאצאי הקורבנות עלולים להיות תלויים בהסכמת משפחתו של מי שהסגיר את יקיריהם. זילברסמיט סיכמה כי ייתכן שהדור הנוכחי עדיין אינו מסוגל לקיים את השיחה הזאת: "אולי הזמן לכך עדיין לא בשל. אולי זה יקרה בדור הבא".