״הזכות להיעלם״: פער בלתי נתפס בין היחס לפרשה באוסטריה והסערה בארץ

פרשת היעלמותן של מלי וליאל יהלומי הגיעה אתמול (שישי) לפתרון עם איתורן על אוטובוס בארגנטינה, שבעה ימים אחרי שנעלמו עקבותיהן בווינה. אבל בין הרגע שבו נותק הקשר לרגע שבו אותרו, בלט ההבדל בין התגובה בארץ לבין זו שבאוסטריה.

בישראל הפכה הפרשה לסיפור הגדול של השבוע, עם חשש לאירוע ביטחוני, מבצע משטרתי חובק עולם וקמפיין ציבורי. באוסטריה, במקביל, התנהלו הרשויות בקור רוח כמעט מוחלט. התקשורת המקומית כמעט לא נגעה בסיפור, והמשטרה לא מיהרה לפרסם דבר.

התלונה על היעלמותן הוגשה ביום שני, והועברה על ידי השגרירות הישראלית, שהחלה במקביל להפיץ את תמונות הנעדרות. רק במהלך רביעי וחמישי החלה התקשורת האוסטרית לסקר את הפרשה בהרחבה, ותמונות השתיים הגיעו לשער ״הויטה״, העיתון הנפוץ ביותר בווינה. ההודעה הרשמית הראשונה של משטרת וינה הגיעה אתמול בערב, וגם היא לא עסקה בחיפושים אלא בסיומם. במשטרה מסרו כי השתיים עזבו את אוסטריה בכוחות עצמן, וכי אין אינדיקציות לפשע אלים.

מדובר בפועל יוצא של העובדה כי מדי יום מקבלת המשטרה האוסטרית דיווחים על כ-30 נעדרים, ולמעלה מ-98 אחוז מהתיקים נסגרים. הניסיון הזה הוא שהוביל להערכה שלא מדובר באירוע מסכן חיים. עמדת המשטרה, שאושרה רשמית על ידי דובר משטרת וינה, הייתה כי ״אין אינדיקציות לאירוע טרור או פשע פלילי״, וזו שידרה לתקשורת המקומית שמדובר באירוע שגרתי.

הדבר נובע גם מכך שהאוסטרים אינם חיים את המציאות המאוימת שישראלים חווים, והחשש מטרור או מחטיפה על רקע לאומני כמעט אינו קיים מבחינתם. הם אינם מבינים את הרגישות הישראלית לאירועים כאלה. מרגע שהמשטרה הגיעה למסקנה שלא מדובר באירוע בעל אופי פלילי דוגמת חטיפה, היא פשוט לא תתייחס לכך כאירוע חירום.

מבחינת המשטרה האוסטרית, זכותו של אדם להיעלם אם הוא רוצה בכך, וכל עוד לא אירעה עבירה היכולת לפעול לאיתורו מוגבלת. זה אינו עניין של אדישות אלא של חוק.

כך לדוגמא, כשעיתון יהודי גרמני פנה לדוברות משטרת וינה וביקש פרטים על הפרשה, הוא נענה בסירוב מנומק בדיני הגנת המידע והפרטיות. באירופה, גם כשנעדר בגיר נמצא, מסירת מקום הימצאו למי שהתלונן טעונה את הסכמתו. מותר להודיע למשפחה שהאדם חי, אך לא בהכרח היכן הוא. באתר משטרת לונדון מנוסח הכלל כך: ״לפעמים נעדרים בגירים נמצאים אך אינם רוצים לחזור או לומר היכן הם. זה יכול להיות קשה מאוד לחברים ולמשפחה, אבל זו זכותם ואיננו רשאים לומר לכם היכן הם״.

ובכל זאת, בתוך אוסטריה נשמעת ביקורת על התקשורת המקומית, שהגיבה באיחור ולא הבינה שהיעלמותן של שתי נשים ישראליות בנסיבות מסתוריות שונה מהיעלמות אחרת, על רקע האיום המוגבר על ישראלים בחו״ל. ״אפשר היה לפרסם את תמונות הנעדרות כבר ביום שני, מיד לאחר הגשת התלונה במשטרה״, מסביר עיתונאי אוסטרי. ״אילו הרשויות היו מתעקשות על כך, ייתכן שהדבר היה יכול לסייע בחיפוש אחריהן. הפרסום הנרחב של התמונות נעשה רק בשלב שבו כבר חלף זמן רב מאז היעלמותן. לכן, גם אם מישהו היה נתקל בהן, סביר להניח שעד עכשיו הוא כבר לא היה זוכר כיצד הן נראות״.

בסופו של דבר, מלי וליאל לא נחטפו ולא נפלו קורבן לפיגוע. הן בחרו להיעלם. אצל הרשויות באירופה זו נקודת הפתיחה ולא נקודת הסיום, שכן בגיר שבוחר להיעלם עושה שימוש בזכות ולא עובר עבירה. משטרת וינה הודיעה אתמול כי השתיים עזבו את אוסטריה בכוחות עצמן, ולא מסרה לאן. גם ברגע שהסתיימה הפרשה באוטובוס בארגנטינה, נציג משטרת ישראל, אחרי שווידא שהן אינן מאוימות, אמר להן שהן יכולות להמשיך בדרכן.