מעבדה חיה נגד טרור: ההוכחה שישראל היא הפתרון ולא הבעיה | מיוחד

אני כותב שורות אלו כעורכו של עיתון איטלקי שמעולם לא הסתיר את עמדתו הפרו־ישראלית. אני פונה לקהל ישראלי משום שלדעתי חשוב, ואף הכרחי, להציג תמונה כנה של האקלים השורר כיום באירופה כלפי ישראל. זוהי תמונה המכילה שני מרכיבים המנוגדים זה לזה, שנגזר עליהם להתקיים ביחד עוד זמן רב.

המרכיב הראשון מדאיג, ובמובנים רבים אף קודר. באירופה שורר אקלים של דעות קדומות ושל עוינות פוליטית ותקשורתית כלפי ישראל, שהגיע לרמות שלפני עשר שנים בלבד כמעט לא היה אפשר להעלות על הדעת. לא מדובר רק בביקורת על מדיניותה של ממשלה מסוימת. זהו נרטיב דומיננטי, ההופך את ההגנה העצמית הלגיטימית של מדינה יהודית ודמוקרטית ל"תוקפנות", ל"כיבוש" ול"רצח עם".

מתחת לשכבה הרשמית של התקשורת והפוליטיקה, הלך הרוח בקרב הציבור האירופי מבטא חשדנות גוברת ובריאה כלפי האסלאם הפוליטי וכלפי צורות הגירה המייבאות אותו

חומה אידיאולוגית

מערכות עיתונים, אוניברסיטאות, מפלגות השמאל הממסדי וחלק ניכר מן הדיפלומטיה האירופית יצרו לקסיקון ומסגרת פרשנית שהופכים כמעט כל דיון מאוזן לבלתי אפשרי. לאחר 7 באוקטובר העוינות הזאת לא התמתנה, אלא רק הקצינה. החומה הזו היא במקרים רבים אידיאולוגית, תרבותית, כמעט תיאולוגית. קשה מאוד לפרוץ אותה. מי שמנסים לעשות זאת - מסומנים, מבודדים ולעיתים אף מאוימים.

אולם יש גם מרכיב שני, ובו טמונה סיבה ממשית לאופטימיות. מתחת לשכבה הרשמית של התקשורת והפוליטיקה, הלך הרוח בקרב הציבור האירופי, במיוחד באיטליה אך לא רק בה, מבטא חשדנות גוברת ובריאה כלפי האסלאם הפוליטי וכלפי צורות הגירה המייבאות אותו ומחזקות אותו. זו אינה גזענות - זהו ריאליזם. זוהי תגובתן של חברות שראו בשכונותיהן ובעריהן את תוצאות ההקצנה, את האנטישמיות המיובאת, ואת הלחץ הדמוגרפי והתרבותי המסרב להשתלב.

לאחר 7 באוקטובר העוינות הזאת לא התמתנה, אלא רק הקצינה. החומה הזו היא במקרים רבים אידיאולוגית, תרבותית, כמעט תיאולוגית. קשה מאוד לפרוץ אותה

הלך הרוח הזה עדיין אינו נחלת הכלל ואינו מאורגן, אך הוא ממשי, והוא נעשה מובהק יותר ויותר. זהו גורם שהאליטות מנסות לצנזר או להפליל, אך אינן מסוגלות עוד למחוק.

המשבר בסאוטה כדוגמה

רק בשבוע שעבר ראינו את המציאות האכזרית הזאת בספרד. בתוך שעות ספורות הגיעו בין 50 אלף ל־60 אלף מהגרים, רובם המכריע גברים צעירים ממרוקו, אל המובלעת הספרדית סאוטה דרך הים והיבשה, והציפו עיר שאוכלוסייתה מונה כ־84 אלף תושבים. עשרות מתו בתוך הכאוס.

תמונות חציית הגבול ההמונית, הגופות שנמשו מן המים והזעזוע הפוליטי שבאו בעקבות האירועים, ובהם השהייתם הזמנית של הסדרי שנגן בין איטליה לספרד, הזכירו שוב לאזרחי אירופה את היקפיה ואת מהירותה של ההגירה הבלתי חוקית, וכן את הסיכונים הביטחוניים הנלווים לזרם גדול ובלתי מבוקר של מהגרים מאזורים שבהם האסלאם הפוליטי ורשתות קיצוניות משגשגים. בעבור אזרחים רבים לא מדובר בנתונים סטטיסטיים מופשטים. להם, האירועים האלו הם חוויות היומיום של חברות מקבילות, של אנטישמיות גוברת ושל כישלון ההשתלבות.

באירופה שורר אקלים של דעות קדומות ושל עוינות פוליטית ותקשורתית כלפי ישראל, שהגיע לרמות שלפני עשר שנים בלבד כמעט לא היה אפשר להעלות על הדעת

ישראל - מעבדה של תרבות

ההבדל בין שתי הרמות הוא אסטרטגי. ברמה הראשונה, זו של עוינות המוסדות והתקשורת, האפשרויות להתערבות מהירה מוגבלות. ברמה השנייה, זו של הריאליזם הנרחב בדעת הקהל, קיים פתח ליוזמה תרבותית ופוליטית. ישראל אינה רק בעלת ברית צבאית או דיפלומטית - היא מעבדה חיה של תרבות שהצליחה לעמוד בפני האיום האסלאמיסטי מבלי לוותר על זהותה. הצגת המציאות הזאת, ללא תסביכים וללא רטוריקה, יכולה להגיע לקהל רחב בהרבה מכפי שהעיתונים האירופיים היו רוצים שנאמין.

תפקידם של אנשים כמוני, העומדים בראש עיתון איטלקי פרו־ישראלי, הוא בדיוק זה: להמשיך לפנות אל אותו חלק בחברה שלא שכח מהו האיום האסלאמיסטי, ושמזהה בישראל לא "בעיה" אלא דוגמה. חומת האליטות תישאר גבוהה עוד זמן רב, אבל הקרקע שמתחתיה משתנה.

נעים להכיר: "איל טמפו"

"איל טמפו" (Il Tempo) הוא מהעיתונים היומיים הוותיקים והמוכרים באיטליה, היוצא לאור ברומא מאז 1944. במשך עשרות שנים ביסס לעצמו מעמד של כלי תקשורת בעל השפעה בזירה הפוליטית והציבורית, במיוחד בקרב מקבלי החלטות, אנשי ממשל, חברי פרלמנט ומעצבי דעת קהל באיטליה. "איל טמפו" נחשב לבמה חשובה לראיונות עם אישי ציבור ולפרסום מאמרי דעה בנושאים מדיניים וביטחוניים, ודיווחיו זוכים להדהוד בינלאומי בכלי תקשורת ברחבי העולם."ישראל היום" ו"איל טמפו" השיקו לאחרונה שיתוף פעולה, שיושתת על ערכים משותפים, במטרה להרחיב את החשיפה של סיפורים בעלי עניין בינלאומי לקהלים בשתי המדינות.