האם ז׳ן-לוק מלונשון, מנהיג מפלגת השמאל הקיצונית ״צרפת המרדנית״ ומועמדה לנשיאות צרפת בבחירות שייערכו בעוד כשנה, הוא אנטישמי או עוד פוליטיקאי אירופי פופוליסט, שמנצל את הדעות הקדומות האנטישמיות הרווחות בחברה הצרפתית לצרכיו האלקטורליים? זמן קצר לפני הסיבוב הראשון לבחירות האיזוריות, שייערכו ברחבי צרפת ביום ראשון הבא, ה-20 ביוני - בחירות שיהוו אחרי מעל לשנה של מגיפת קורונה ולקראת הבחירות לנשיאות מבחן פוליטי משמעותי לממשלו של הנשיא עמנואל מקרון, הצליח מלונשון לייצר כותרות באמצעות אמירה שערורייתית, שעוררה מיד ביקורת ציבורית רחבה. בראיון לתוכנית פוליטית שבועית התריע מלונשון מפני האפשרות, ששבוע לפני הבחירות המכריעות לנשיאות צרפת יתרחשו אירוע חמור או רצח, כדי שניתן יהיה שוב - לדבריו - להפנות אצבע מאשימה כלפי המוסלמים, לייצר אווירה של מלחמת אזרחים ובכך להשפיע על תוצאות הבחירות.
כדי להמחיש את דבריו, הזכיר מלונשון בעל תפיסת העולם המהפכנית שלושה מקרי רצח שאירעו לפני בחירות קודמות לנשיאות צרפת: תקיפתו של הגמלאי פול וואז בידי אלמונים, שהציתו את ביתו וגרמו לו בכך לכוויות נוראות שלושה ימים לפני סיבוב הבחירות הראשון לנשיאות בשנת 2002 - תקיפה שהעסיקה בשעתו מאוד את התקשורת הצרפתית (בניגוד מוחלט להתעלמותה מרצח הגננת היהודיה שרה חלימי בידי צעיר מוסלמי לפני ארבע שנים - אירוע שגם התרחש זמן קצר לפני הבחירות לנשיאות האחרונות, ושהושתק מחשש שיחזק את מועמדת הימין הפופוליסטי מארין לה-פן); פיגועי הטרור שביצע הגי׳האדיסט מוחמד מראח בין היתר בבית הספר היהודי בטולוז חודש לפני סיבוב הבחירות הראשונות לנשיאות ב-2012; ורצח השוטר קסאוויה ג׳וגלה בשדרת השאנז אליזה בידי מוסלמי שלושה ימים לפני הסיבוב הראשון בבחירות האחרונות לנשיאות ב-2017.
מדבריו של מלונשון עלה באופן ברור, שהתקיפות אליהן התייחס היו חלק ממזימות של הממסד השלטוני בצרפת, שנועדו להשפיע על תוצאות הבחירות לנשיאות, באופן שיגייס את דעת הקהל נגד מוסלמים ובכך יעודד הצבעה למועמדי המרכז והימין על פני מועמדי השמאל. בכך, הפך מלונשון את הטבח בבית הספר היהודי בטולוז, בו נרצחו ארבעה יהודים ובהם שלושה ילדים, לחלק מתיאוריית מזימה בה המוסלמים הם למעשה קורבנות. יתרה מזאת, מלונשון התעלם במפורש מהשתקה רצח שרה חלימי, שמפריכה לחלוטין את התיזה המופרעת שלו. לו היה רצון פוליטי מכוון מצד הממסד הצרפתי לעשות שימוש כלשהו בטרור האסלאמי לצרכים פוליטיים, לא היה הרצח הברברי של חלימי מושתק. אבל, למלונשון ברור שכדי להצעיד את רשימת השמאל הקיצוני המאוחדת להישגים בבחירות האיזוריות הקרובות ולנסות להידחק לסיבוב השני בבחירות לנשיאות, הצפוי להיות בין מקרון לנציגת הימין הפופוליסטי לה-פן, הוא זקוק לגיוס קולות מאסיבי של בוחרים מוסלמים לצדו. לכן, הוא בוחר בשיטות העבודה של ידידו הטוב, מנהיג הלייבור הבריטי לשעבר, ג׳רמי קורבין: הפצת תיאוריות מזימה בעלות נגיעות אנטישמיות, עמידה לצידם של המוסלמים והצגתם כצד הנפגע מרדיפות הממסד ״הפרו-יהודי״ ודחייה מוחלטת של כל האשמה באנטישמיות תוך תקיפת הגופים המאשימים.
מלונשון עמד לצדו של קורבין במערכת הבחירות הכלליות, שנערכה בבריטניה בדצמבר 2019 ושהסתיימה בתבוסה היסטורית של הלייבור הבריטי. לאחר שנודעו תוצאות ההצבעה, שהביאו מאוחר יותר להדחתו של קורבין מראשות הלייבור, יצא מלונשון בהתקפה על הרב הראשי לבריטניה והאשים אותו ו״חוגים הקרובים לליכוד״ בגרימת תבוסתו של קורבין. הסיבה להאשמה זו הייתה מאמר חריג מאוד שפרסם הרב הראשי, אפרים מירוויס, ב״טיימס״ הלונדוני שבו קבע כי קורבין אינו ראוי לקבל לידיו את הנהגת ענייני המדינה בשל ״רעל האנטישמיות״ שהשתרש במפלגת הלייבור תחת הנהגתו. רבנים ראשיים בבריטניה, כמו במדינות אחרות, נמנעים מנקיטת עמדות פוליטיות. אך, לנוכח התבססות האנטישמיות בלייבור והחשש הכבד מפני ניצחון אפשרי של קורבין החליט מירוויס לשבור שתיקה. מלונשון הרחיב את התקפתו גם למועצה הייצוגית של המוסדות היהודיים בצרפת, ה-CRIF, נגדה הוא מנהל מאבק מזה שנים על רקע תמיכתה בישראל. מלונשון התלונן על שיטות פעולה ״מרושעות, ערמומיות ובלתי נסבלות״ של הארגונים היהודיים הממהרים להאשים את מבקריה של ישראל באנטישמיות - שמות תואר שמתחברים בנקל לתפיסות אנטישמיות נפוצות.
כשעומת עם האשמות ה-CRIF, שדבריו על הרב הראשי לבריטניה הם אנטישמיים, מיהר מלונשון בן ה-69 להתגונן: ״אני מאמין בשוויון מוחלט בין בני אדם, כתוצאה מכך אני דוחה באופן מוחלט כל מה שדומה לאפליה על בסיס דת, מין או צבע עור ואני נאבק בכך פוליטית. למה שיהיה קיבעון מיוחד לגבי דת כלשהי? יש משהו לא בריא בקיבעון שכזה. אבל, אני שם לב לכך שה-CRIF נקרא המועצה המייצגת של המוסדות היהודיים בצרפת. אין מוסדות יהודיים, אנחנו ברפובליקה. ברפובליקה יש רק מוסדות רפובליקניים״. במשפט אחד מחק מלונשון בגלל עניין סמנטי את זכות קיומו של ארגון יהודי, שהוקם בצרפת לאחר השואה, כדי לייצג את ענייניהם של יהודי צרפת - אז, ברובם ניצולי שואה. זאת, תוך כדי שהוא מתעלם מקיומם של גופים דומים בצרפת, המייצגים את ענייניהם של המוסלמים או של האזרחים השחורים במדינה.
מלונשון טוען שהמועצה המייצגת של המוסדות היהודיים מנהלת נגדו מאבק ממוקד. בין היתר, הוא מזכיר את סירובה של המועצה לאפשר לו ולנציגי מפלגתו להשתתף בצעדת אזכרה המונית שנערכה לזכרה של ניצולת השואה מיריי קנול, שנרצחה לפני שלוש שנים בידי מוסלמי בביתה בפריז. ״הם גירשו אותנו מההפגנה״, התלונן מלונשון, ״להמציא אנטישמים זה דבר חמור. ה-CRIF מעביר את זמנו בזה, מוציא את קרן הלייזר שלו וכשמישהו אומר דבר מה שלא מוצא חן בעיניהם הם מגנים אותו ומכנים אותו אנטישמי. ג׳רמי קורבין הואשם ללא הרף באנטישמיות. הוא לא יותר אנטישמי מאחרים. נמאס כבר מהשימוש בטיעון הזה (של האנטישמיות), כדי לפסול אנשים. כשהרב הראשי לאנגליה אמר שקורבין לא מסוגל לקחת לידיו את האחריות לניהול ענייני המדינה, זה כמו שהמופתי של קהיר יוציא עליי פתווה״. השוואה זו מעידה שוב על אופיים האנטישמי של דברי מלונשון: הוא הופך את הרב הראשי לבריטניה, אזרח בריטי לכל דבר, לזר שאינו קשור לארצו. ״אני לא אכנע״, המשיך מלונשון, ״לא אהיה כמו ג׳רמי קורבין שהעביר את זמנו בהתנצלויות ובהסברים. יש מספיק אנטישמים. לא צריך להמציא נוספים״.
מלונשון - שנולד בטנג׳יר במרוקו, כשזו עדיין הייתה מובלעת בינלאומית, לאב ספרדי ולאם ממוצא קורסיקאי וספרדי, והגיע עם הוריו לצרפת, ליתר דיוק למרסיי, כשהיה בן 11 - השתייך מתחילת דרכו הפוליטית לשמאל הרדיקלי והאקטיביסטי. לדבריו, הוא החל בפעילות פוליטית בגיל 15. עשר שנים לאחר מכן, בסוף שנות ה-70׳, הצטרף רשמית לשורות המפלגה הסוציאליסטית, והשתייך למחנה נאמניו של פרנסואה מיטראן, שעם היבחרו כנשיא ב-1981 הקים ממשלה עם הקומוניסטים הצרפתים. מלונשון, מורה במקצועו, מכנה את הקומוניסטים עד היום ״בני ברית וקמראדים״. ב-1986 נבחר מלונשון לראשונה כחבר בסנאט הצרפתי, בית הנבחרים העליון, תפקיד אותו מילא מספר פעמים מטעמה של המפלגה הסוציאליסטית. ב-2000 הוא מונה כשר לחינוך המקצועי בממשלה הסוציאליסטית, שכיהנה תחת הנשיא השמרני ז׳ק שיראק.
שמונה שנים לאחר מכן, הוא פרש מהמפלגה הסוציאליסטית, שהפכה בעיניו למפלגה ניאו-ליברלית, והקים בהשראת השמאל הקיצוני בגרמניה מפלגה חדשה אותה כינה ״השמאל״. הוא נבחר מטעם מפלגה זו פעמיים לפרלמנט האירופי, עד שב-2016 עם התקרב מועד הבחירות לנשיאות האחרונות הקים את מפלגת ״צרפת המתמרדת״. הוא התמודד לראשונה בבחירות לנשיאות מטעם חזית של מפלגות השמאל הקיצוני ב-2012 וזכה ב-11%. בבחירות לנשיאות ב-2017 הוא חיזק את כוחו ל-19,6%. לאחר מכן הוא נבחר לראשונה לאסיפה הלאומית, הפרלמנט הצרפתי בהבטיחו להיות אופוזיציה קרבית לנשיא מקרון הליברלי. הוא ארגן הפגנות נגד הרפורמות הכלכליות שתכנן מקרון ועלה על הגל של הפגנות ״האפודים הצהובים״. כבר בהפגנות הראשונות של השמאל הקיצוני נגד מקרון ניתן היה להבחין בסיסמאות אנטישמיות, שהציגו את מקרון כשליחם של ״בעלי ההון״ וה״רוטשילדים״. אנטישמיות זו קיבלה משנה תוקף בהפגנות ״האפודים הצהובים״. כעת מלונשון, בעל היכולות הרטוריות המרשימות, מקרין ביטחון שהוא יגיע לסיבוב ההצבעה השני מול ״מועמד הימין המקרוניסטי או מועמדת הימין הקיצוני״. הסקרים אינם מחמיאים לו יתר על המידה בשלב מוקדם זה של הקמפיין. תיאוריית הקונספירציה שלו בדבר פיגועי הטרור ״המאורגנים״ לפני הבחירות ערערה את התמיכה בו. זאת, למרות שבצרפת פורחות כיום תיאוריות קונספירציה רבות, בין היתר בהקשר למגיפת הקורונה. מכאן, שנה-עלה בסקרים עשויה להיות קצרת טווח.
מלונשון, המגדיר את עצמו מרקסיסט, הוא מבקר גדול של האיחוד האירופי, בו הוא רואה תוצר של הניאו-ליברליזם הקפיטליסטי, המאיים ״לחנוק את קולו של העם״. צרפת, לדבריו, צריכה להגן על עצמה מפני הכוחות הפיננסיים העולמיים, ש״בולעים את הכלכלה האמיתית״. הוא מתנגד לחברוּת צרפת בברית הצבאית המערבית נאט״ו, הפוגעת לדבריו בריבונות הצרפתית. הוא בעל גישה עויינת למדי לגרמניה ולהשתלטותה, להערכתו, על אירופה. בעיצומו של המשבר הכלכלי באיחוד האירופי, כשקנצלרית גרמניה ניסתה לכפות מדיניות קיצוצים על ממשלות אחרות - בהן זו של צרפת, הוא פנה למרקל ואמר לה: ״סתמי את הפה! צרפת חופשייה. טפלי בעניים שלכם ובתשתיות הקורסות אצלכם״. הוא מאוד מרוצה מהגעתו של ג’ו ביידן לבית הלבן, ורואה במדיניותו של הנשיא הדמוקרטי ראיה לכך, שהמעצמה הקפיטליסטית הגדולה בעולם ״הופכת את דף הניאו-ליברליזם״. בקפיטליזם הוא מזהה היום חוסר אחריות חברתית ואקולוגית, שיש לעצור באמצעות ״כלכלה מעורבת״ ו״חברה של סיוע הדדי״. לאחר שייבחר כנשיא, הוא מבטיח לחוקק חוקה חדשה שתהיה הבסיס לרפובליקה צרפתית חדשה, הששית במספר, להחזיר את השלטון לעם, לבטל את ״המונרכיה הנשיאותית״ שקיימת כיום, ואז ישליך את מפתחות ארמון האליזה - ארמון הנשיאות - לנהר הסן. וכמו כל הפופוליסטים, מימין ומשמאל, הוא אוהב לתקוף את התקשורת. על חייו הפרטיים הוא שומר הרחק מתשומת הלב הציבורית. הוא הגיש תביעה משפטית נגד עיתון שדיווח, על מערכת יחסים בינו לבין יועצת התקשורת שלו, בת להורים קביליים מאלג׳יריה וצעירה ממנו ב-28 שנים, וזכה.
לא רק אידיאולוגית שמאל קיצונית, טבולה בלאומנות, קישרה בין מלונשון וקורבין. לשניהם יש גם עמדות מאוד פרו-פלסטיניות, שמחברות אותם לציבור בוחרים ערבי ומוסלמי רחב בארצותיהם. פעילי מפלגתו של מלונשון מעורבים בקידום חרמות של מוצרים ישראליים בשם התנועה האנטישמית, ה-BDS. המפלגה מאשימה את ישראל באופן עקבי בהפרת החוק הבינלאומי ומשתתפת דרך קבע בהפגנות אנטי-ישראליות, ביניהן גם אלו שאורגנו בעקבות העימות האחרון בין חמאס וישראל. בשורותיה של ״צרפת המתמרדת״ ניתן להבחין היטב בתופעת האנטישמיות החדשה, המסתתרת מאחורי עמדות אנטי-ישראליות ואנטי-ציוניות. עם זאת, נפוצה שם גם האנטישמיות הישנה תחת מילות קוד שונות. כמו, לדוגמא, טענה אחרת שהשמיע מלונשון בראיון בו הפיץ את תיאורית הקונספירציה שלו בדבר הפיגועים הצפויים לפני הבחירות לנשיאות: ״מקרון נבחר הודות לתמיכת רוב האוליגרכיה הצרפתית, השלטת ברוב כלי התקשורת בצרפת״. לאנשיו ברור למי הכוונה.
