האנטישמיות באנגליה נראית אחרת מזו שבמדינות אחרות. כאן היא נשענת על ברית בלתי-רשמית בין קבוצות איסלאמיות רדיקליות לבין חלקים מהשמאל, לאו דווקא קיצוני, שמוצאים מכנה משותף אחד: השנאה למדינה היהודית.
כך מדי שבת יוצאים מאות אלפים להפגין בלב לונדון וברחבי המדינה נגד המלחמה בעזה. כמעט בכל הפגנה נעצרים עשרות בחשד לפשעי שנאה נגד יהודים, ורובם משוחררים מיד אחר כך. אני ובעלי הבריטי נאלצנו לעזוב את הבית שלנו במזרח לונדון לפני כשנה, כי השכונה הפכה למוקד קבוע של הפגנות, דגלי פלסטין וגרפיטי אנטי-ישראלי.
מי שמציג את הרצח בבית הכנסת במנצ’סטר ביום כיפור כהפתעה מוחלטת מתעלם מהמציאות. העלייה המתמשכת במקרי האנטישמיות בממלכה הובילה לתוצאה אחת בלבד: אלימות רצחנית נגד יהודים.
אבל התמונה רחבה יותר. אנגליה מתמודדת בשנים האחרונות עם זרם גובר של מהגרים מהמזרח התיכון המגיעים בסירות מצרפת. במקביל נחשפו שערוריות של כנופיות ערביות שאנסו נערות – פרשיות שהרשויות ניסו להשתיק – ועוררו ביקורת ציבורית קשה. באמצע ספטמבר נערכה בלונדון הפגנת ענק של פעילי ימין, שהראתה עד כמה המצב משפיע גם על בריטים שאינם עוקבים אחרי המלחמה בעזה.
הקהילה היהודית באנגליה חשה חוסר ביטחון גובר. רבים שוקלים הגירה לישראל, אחרים מנסים להשפיע מבפנים. גם אחרי עידן ג’רמי קורבין, שנודע בעמדותיו האנטי-ישראליות, ההנהגה החדשה לא מעניקה ביטחון. ראש הממשלה קיר סטרמר נתפס חלש, וההכרה שלו במדינה פלסטינית בחודש שעבר נתפסת ככניעה לזרמים הרדיקליים במפלגתו ולחלק מהבוחרים, שמחזיקים בדעות אנטי-ישראליות מובהקות.
כמו חברים רבים שלי בקהילה, גם אני, אחרי חמש שנים בלונדון, תוהה אם יש לי עתיד כאן. תחושת חוסר הביטחון האישי והקהילתי מכבידה על כולנו. ייתכן שאם מנהיגי המערב יתעשתו ויגלו נחישות, עוד יהיה סיכוי לשינוי. בינתיים, קשה להשאר אופטימים.
חן מזיג, סופר ופעיל ישראלי שמתגורר בלונדון, היזם של מכון תל אביב למלחמה באנטישמיות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו