חדירת הכטב"מים לפולין - פרובוקציה רוסית | אלה המטרות שלה

בתולדות פולין המודרנית, ספטמבר תמיד נקשר לפלישה הגרמנית ביומו הראשון של החודש בשנת 1939, שהחלה פורמלית את מלחמת העולם השנייה, אבל היתה בו פלישה נוספת, ב-17, אז נכנסו גם הכוחות הסובייטיים ממזרח וסייעו לנאצים בחיסולה של העצמאות הפולנית.

81 שנה ושבוע אחרי הפלישה האחרונה של מוסקבה, כלי נשק שלה שוב הגיעו לפולין: לפחות 19 כטב"מים רוסיים חדרו הלילה לשטח הרפובליקה – חלקם נפלו משנגמר להם הדלק (ואחד מהם גרם לפגיעה בבית בכפר במחוז לובלין), אחרים יורטו בידי מטוסים פולניים ומטוסים הולנדיים שהגנו על שמי המדינה במסגרת נאט"ו.

לראשונה מאז פלשה רוסיה לאוקראינה, הכוחות המזוינים של הברית הצפון-אטלנטית התערבו באופן ישיר במלחמה. תקדים נוסף נקבע כאשר חדירת כטב"מים גרמה לראשונה לסגירה של נמלי תעופה במדינה החברה באיחוד האירופי: שניים בוורשה, אחד בלובלין ואחד בז'שוב.

זליגות של המלחמה באוקראינה לשטח פולין כבר היו, אך הן תמיד נראו מקריות – כטב"ם שאיבד שליטה, טיל שסטה ממסלולו וכדומה. אולם זו הפעם הראשונה שניכר בעליל שמדובר בפעולה מכוונת. מעידה על כך כמות הכטב"מים שחדרו לשטח האווירי של נאט"ו, לפחות 19,  ואם לא די בכך, לפחות חלקם (לפי דיווחים מסוימים: רובם) היו כטב"מי-דמה מסוג "גרברה": הם דומים ל"גראן-2""שאהד" הרוסי-איראני, אולם אינם נושאים מטען נפץ ומתרסקים כאשר נגמר להם הדלק. כל מטרתם היא להעמיס על מערכות ההגנה האווירית של המדינה המותקפת.

בעקבות התקיפה, כינס ראש ממשלת פולין דונלד טוסק ישיבת חירום ביטחונית ואמר כי זו "הייתה כנראה פרובוקציה רחבת היקף". ורשה זימנה את הממונה הזמני על השגרירות לשיחת נזיפה, אולם הלה טען ש"כלל לא הוכח שאלה כטב"מים רוסיים". לדברי טוסק, פולין קיימה התייעצויות עם בעלות בריתה וביקשה להפעיל את סעיף 4 לאמנת נאט"ו, הקורא לדיונים בין בעלות הברית כאשר נשקפת סכנה לריבונות של אחת החברות או לביטחונה.

גם נציבת החוץ של האיחוד האירופי, קאיה קאלאס האסטונית, כתבה כי מדובר בפעולה מכוונת וקראה לגבות מחיר ממוסקבה ולחזק את אוקראינה (שהותקפה הלילה, באופן שיגרתי לחלוטין, במאות כטב"מים וטילים). ראש ממשלת צ'כיה פטר פיאלה הצטרף לדבריהם. ואילו נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, כתב ברשתות החברתיות שמדובר "בתקדים מסוכן באופן קיצוני. אם יהיה לו המשך תלוי לגמרי בתיאום ובעוצמת התגובה. על הרוסים לחוש את ההשלכות. רוסיה מוכרחה להבין שהמלחמה לא יכולה להתרחב ואף צריכה להסתיים". נדרשת תגובה בעלת עוצמה, הוסיף.

וזו בדיוק הבעיה, לפחות נכון לעכשיו. שעה שמנהיגים אירופים גינו את התקיפה וקראו לה פרובוקציה, נכון לכתיבת שורות אלה יש ספק גדול אם אכן יהיה מענה חד וברור לרוסיה. מפקד כוחות נאט"ו, הגנרל האמריקני אלקסוס גרינקביץ', אמנם מסר כי הברית נמצאת בקשר עם ורשה ובעלות ברית אחרות, ואף שיבח את טיפול הברית באיום, אולם עוד לפניו הספיק גורם בברית לומר לרויטרס כי "נאט"ו אינה רואה בחדירת הכטב"מים מתקפה".

אכן, מדובר בתגובות ראשונות, אבל אם הקו הזה יימשך, נראה שהברית הצפון-אטלנטית תנסה למזער ולטשטש תא תוצאות התקיפה כדי לא להיכנס בעימות ישיר עם רוסיה. יש כמה סיבות לכך. ראשית, מוכנות. מתחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה, החברות בברית – בעיקר אלה באגפה המזרחי כמו פולין והבלטיות – הקפיצו משמעותית את השקעתן בביטחון, ואט-אט גם רוב מדינות אירופה העלו הילוך. כך, למשל, בתחילת אוגוסט דיווח ה"פייננשל טיימס" כי שטח מפעלי הנשק באירופה זינק פי שלושה מאז 2022 והשטח הכולל של מתקני הייצור הגיע לשבעה מיליון מ"ר. דוגמה קונקרטית היא תאגיד הנשק הגרמני ריינמטאל, שהיה מסוגל לייצר כמה עשרות אלפי פגזי 155 מ"מ בשנה, צפוי לייצר 1.1 מיליון החל משנת 2027. אולם ייקח עוד זמן עד שחברות נאט"ו האירופיות יהיו מוכנות לעימות ישיר עם רוסיה. לפי הערכות של המודיעין בדנמרק, באסטוניה ובגרמניה, עימות כזה ייתכן בתוך שנתיים-שלוש מסיום המלחמה באוקראינה, ובכל מקרה עד 2030.

סיבה נוספת למה שנראה כרגע כניסיון להפחית מחשיבות האירוע מבחינת נאט"ו הוא שאלת המעורבות של ארה"ב. כרגע לאירופים כלל לא ברור איך ינהג טראמפ – אדם בלתי צפוי בכלל ונשיא שלהוציא פסגת נאט"ו האחרונה ביולי הפגין בממוצע קרירות כלפי הברית ומיקומה של ארה"ב בה. נכון לעכשיו, נאט"ו עדיין תלויה מדי בארה"ב במקרה של התפתחות עימות עם רוסיה – במלחמה הקונבנציונלית ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בשימוש בנשק גרעיני (שבאירופה מחזיקות בו בריטניה וצרפת, כל אחת עם ארסנל לא גדול).

וסיבה שלישית להניח שזו הייתה פרובוקציה רוסית וכנראה גם תישאר כזו מבחינת ההכלה המערבית היא שהן באירופה והן במוסקבה יודעים גם מה מצבו של הצבא הרוסי עצמו. הוא תקוע עמוקות באוקראינה וספק רב אם יוכל לפתוח חזית נוספת. יעיד על כך חוסר האונים של מוסקבה בדרום קווקז, כאשר לא היתה מסוגלת (אם כי כנראה גם לא רצתה במיוחד) לעמוד לצד בעלת בריתה ארמניה בבליץ האזרי בנגורנו-קרבאך.

כל זה מביא אותנו לשאלה: אז מה פוטין כן רצה להשיג באמצעות הפרובוקציה? ראשית, בדיקת גבולות. כיצד יגיבו בעלות הברית? מה יעשו לנוכח אירוע זניח לכאורה, נטול נפגעים? עד כמה גדולים הפערים בין החברות בנאט"ו? מה יאמר טראמפ (שעד כה הוכיח שאת קווים האדומים נגד רוסיה הוא כותב על מים)? המידע שתאסוף מוסקבה ישמש כדי להבין אם אפשר להמשיך בפרובוקציות – למשל, על ידי חבלה כלשהי באזור הספר הפולני או הליטאי – ואם יש אפשרות להמשיך להסלים. בעתיד, המטרה יכולה להיות פלישה מהירה ל"מסדרון סובאלקי" – שטח צר שמשמש חיבור בין בלארוס, בעלת בריתה של רוסיה, לבין המובלעת הרוסית קלינינגרד לחופי הים הבלטי – כדי לנתק את אספקת נאט"ו בציר הדרומי לחברות הברית הבלטיות. היום הסכנה להן פחותה בגלל הצטרפות שבדיה ופינלנד לנאט"ו, ועדיין, מדובר בתרחיש עבור הברית.

שנית, יש לשים לב לעיתוי: הפרובוקציה הרוסית מתרחשת שעה שרוסיה ובלארוס קרובות להתחיל את התרגיל הצבאי "זאפאד-2025" (מערב-2025). קודמו ב-2021-2022 שימש כאחד הכיסויים לפלישה לאוקראינה ב-2022. זו עוד סיבה להניח שהמטרה הנוספת של פוטין היא הגברה של רמת החשש הכללי באירופה מהעימות עם רוסיה, בבחינת "ההיסטוריה חוזרת על עצמה".

ולא מן הנמנע שיש סיבה שלישית, שגם היא יכולה לשמש כתמריץ לרוסיה להמשיך בפרובוקציות. רק אתמול פורסם ברוסיה סקר חדש שהראה כי התמיכה בהמשך המלחמה באוקראינה ירדה לשפל של 27%. הפרשן והיועץ האסטרטגי הרוסי-ישראלי (ובעבר גם כותב הנאומים של פוטין) עבאס גליאמוב הזכיר היום כי ב-2014 שימשה הפלישה ההיברידית לאוקראינה כאמצעי לחיסול סופי של המחאה האזרחית, וב-2022 לחיזוק בסיס התמיכה שנחלש והלך לנוכח ההיחלשות בבסיס התמיכה של פוטין בשנים 2019-2018.

ומילה אחת לסיום. למערב יש עוד דרכים להעניש את רוסיה על הפרת הריבונות של פולין. למשל, להחריף עוד יותר את הסנקציות (אירופה כבר אישרה 18 חבילות), וגם לממשל טראמפ יש עוד מה לעשות בתחום (במקום לפרוש שטיח אדום לפוטין באלסקה). תאורטית, אפשר היה גם להודיע כבר היום על סגירת השמיים מעל למחוזות אוקראינה המערביים כדי למנוע סיכונים נוספים וליירט טילים וכטב"מים שרוסיה משגרת לשם (כך גם אוקראינה היתה זוכה להגנה טובה יותר). אבל כל אלה חוזרים בסופו של דבר לשאלת הנחישות והלכידות במערב. והיא זו שתעמוד למבחן – כעת ולכל הפחות עד שיוחלף השלטון במוסקבה.