בראיון מיוחד וראשון לתקשורת הבינלאומית מספרת אמילי דמארי (29) לעיתון הבריטי "הדיילי מייל" את כל מה שעברה בשבי. בראיון שזוכה למקום מרכזי בעיתון הבריטי הנפוץ ומקבל מאות תגובות, גוללת דמארי, אשר מחזיקה אזרחות בריטית, את כל מה שעבר עליה בשבי ומתמקדת בצורך להחזיר את חבריה החטופים, התאומים זיו וגלי ברמן שאיתם היא נחטפה מקיבוץ כפר עזה, ומזכירה פעם נוספת את העובדה שיש עדיין חטופים ישראלים בעזה.
"גלי וזיו ברמן נמצאים ככל הנראה בכלוב, חמאס מתעללים בהם. אין הרבה מים. כנראה שחם להם במנהרות באופן בלתי נתפס, צריך להחזיר אותם כבר, מדוע זה לוקח כל כך הרבה זמן?". אמילי מוסיפה קריאה ותחינה לנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ולראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, לעשות הכל כדי לשחרר את חבריה אותם היא מכירה עוד מגן הילדים בקיבוץ, אשר נמצאים בשבי מעל לשנה ותשעה חודשים. "הצלתם את חיי, עכשיו אתם חייבים לעשות את אותו הדבר עבור 50 השבויים האחרונים. תעשו כל מה שאתם יכולים כדי להחזיר את גלי וזיוי שלי הביתה. רק אז נוכל להתחיל להירפא".
תחת הכותרת "הגיהינום שלי במנהרות עזה: השבויה הבריטית אמילי דמארי מספרת על כך שהוחזקה בכלוב כמו חיה ועל איך שמנתח בשם "דוקטור חמאס" השאיר אותה בכאב מתמיד - ודורשת: עכשיו שחררו את החברים שלי" מספרת אמילי בפרטי פרטים את התקופה הקשה וטראומתית שעברה בשבי חמאס, כמו גם את התנאים הלא אנושיים שבו היא וחבריה הוחזקו במקביל התעללות פיזית ונפשית.
דמארי משתפת את קוראי האתר הבריטי הפופלארי בתנאי הכליאה במנהרות הטרור מתחת לעיר עזה, את הסירחון, האוויר הדחוק, הלחות, הריקבון, והרצפה שורצת המקקים בה חיה, בזמן שאיבדה שתיים מאצבעותיה וכאשר ברגלה הימנית ישנו קליע שנשאר כתוצאה מירי מחבלי חמאס ב-7 באוקטובר.
זיוי, תשמור על עצמך
"זה היה מסריח, חם, לח, רטוב. אתה לא מתרגל לזה. רצפת הכלובים הייתה חולית, רטובה ושרצו עליה תמיד מקקים. הכל, למעשה, היה רטוב מהלחות מתחת לאדמה. הם נתנו לנו ללכת לשירותים פעם או פעמיים ביום ועשינו את הצרכים שלנו בתוך בור באדמה, זה היה מסריח. בנוסף, אין מים זורמים, רק כד עם גלון מים".
היא גם חושפת שהיא ביקשה ממחבלי חמאס לירות בה כדי שהיא לא תפול בשבי ואף תפסה את קנה הרובה והצמידה אותו לראשה וביקשה מהמחבל שירה בה ולא ייקח אותה כשבויה.
"חיבקתי את גלי והפנים שלנו היו על הכרית, "מתארת אמילי את רגע הפריצה לביתה בקיבוץ, "ואז הם ירו ביד השמאלית שלי. שניות לאחר מכן הם ירו את בכלבה שלי צ'וצ'ה למוות, אותו כדור פגע בחלק האחורי של הרגל הימנית שלי. המחבלים גררו אותנו החוצה והושיבו אותנו על ספה בעוד הם ניסו למצוא את המכונית שלי כדי לקחת אותנו לעזה. פשוט ישבתי שם ואמרתי, 'אלוהים אדירים, מה הם עושים לנו?'. הם הוציאו את זיו כשעיניו מכוסות כאשר הקיבוץ שלנו הפך לגיהנום. היה אש מסביב, דלתות פתוחות, אנשים מתים. ראינו מטוסי RPG. ראינו תת-מקלעים. הם היו כל כך שמחים במה שהם עושים".
אחד המחבלים פנה לאמילי, שדיממה בכבדות והייתה בהלם, ואמר שהוא הולך לקחת אותה לבית חולים. "הבנתי שזה לא הולך להיות בית חולים ישראלי אז אמרתי להם, 'לא, לא, לא, תירו בי!' לא רציתי להיחטף, הייתי מעדיפה למות. לקחתי את הרובה שלו, שמתי אותו לראש שלי ואמרתי: 'תירו בי! תירו בי!'. ואז מישהו שם את הרובה שלו על הראש של גלי, אז מיד אמרתי, 'לא, לא, אל תהרוג אותו'".
אמילי וזיו הוחזקו יחד בעוד גלי ברמן הופרד מהם. היא הגיעה לבית החולים שיפא לאחר שהטרוריסטים הודיעו לה שהיא שווה להם יותר חיה מאשר מתה. בחדר בית חולים היא הייתה מוקפת ב-15 מחבלים חמושים בקלצ'ניקובים כשרופא גבוה עם משקפיים נכנס עם חיוך ופנה לאמילי ואמר "היי, אני דוקטור חמאס".
דוקטור חמאס קטע את האצבעות הפגועות שלה בהרדמה כללית ואז תפר את העצבים בידה יחד. אמילי מספרת כי אינה יודעת אם הוא עשה את הטעות הרפואית בכוונת תחילה או בטעות אך הטיפול השאיר אותה עם כאב מייסר.
אמילי מספרת בראיון שלאחר מכן היא הוחזקה בבית של חבר חמאס עם אשתו וששת ילדיו, כולל ילד בן 14 שאחז ברובה. בארבעים הימים שלאחר מכן היא משתפת את הקוראים הבריטים כי היא לא הורשתה להתקלח למעט פעם אחת ונשארה כל הזמן עם הבגדים שאיתם נחטפה. השהייה בבית הסתיימה אחרי שהבית בו הייתה נפגע מפצצה, היא מספרת כי, "חשבתי שאני בגן עדן. ראיתי כדור אש גדול אחד, ואז לא ראיתי יותר כלום. בכל מקום היה אבק".
קצת לאחר מכן הבנים והבנות הופרדו והיא הופרדה מזיו וזו הייתה הפעם האחרונה שהיא ראתה אותו, "חיבקתי אותו ואמרתי, 'זיווי, תשמור על עצמך', ואז לקחו אותו". היא נאלצה להתלבש בלבוש מוסלמי מסורתי והועברה לכניסה למנהרה כאשר ברקע קולות מטוסים ורחפנים של צה"ל. המחבלים נתנו לה להבין שהיא אמורה להשתחרר אך אלו שיקרו וכשהיא הוכנסה למנהרות היא הייתה בהלם, "זה כמו עיר. נכנסתי ואמרתי: 'אלוהים אדירים, זה ענק!'".
"זה יותר גרוע משידעו שאני יהודיה"
את הדרך למנהרות היא ביצעה יחד עם המחבלים שהשתמשו בפנסים. היא הועברה לכלוב בגודל 2 מטרים בו שהו יחד כבר חמש בנות. כשהתקרבה לסורגים קול מוכר צעק: "שתי אצבעות?" בין הקבוצה, שכללה גם ילדה בת שמונה, הייתה רומי גונן בת 24, שנורתה בזרוע הימנית כשנחטפה מפסטיבל הנובה ושאמילי פגשה בקצרה בעוד שתיהן טופלו בבית החולים.
לפעמים, כל שש הנשים היו דחוסות בכלוב, מה שהפך את השכיבה לבלתי אפשרית, והן בקושי יכלו לראות. "מנורות הסוללה נותנות לך אור, אבל זה אור נמוך מאוד," אמילי משתפת, "זה גורם לעיניים שלך לדמוע כאשר כל הזמן היינו תחת המבט של לפחות שלושה טרוריסטים חמושים. הכי גרוע היה השקט, הוא רוצח את האזניים שלך, אפשר להשתגע ממנו".
אמילי מספרת שלאחר שלא שוחררה בעסקת החטופים הראשונה היא הייתה "עסוקה בלשרוד" ומסבירה כי, "היינו מוקפות לחלוטין במחבלים. חמש בנות. יש להם נשק. הם חזקים ממך. הם יכולים לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים".
אמילי משתפת את החשש כי יגלו שהיא לסבית כי, "ידעתי שזה יותר גרוע מאשר שידעו שאני יהודיה או ישראלית - הם היו הורגים אותי. כששאלו אותי למה אני לא נשואה אמרתי להם שיש לי שלושה אחים והם לא מרשים לי לצאת לדייטים עם בחורים - אני צריכה לחכות לבחור הנכון".
אמילי מספרת כי באירוע אחד היא שאלה שומר מה הוא יעשה אם יגלה שאחיו האהוב הוא הומוסקסואל והמחבל ענה שהוא "היה הורג אותו", "שאלתי אותו, אבל זה האח שלך?' הוא אמר, 'לא משנה, הוא חולה'".
הכינוי ג'ון סינה
דמארי מספרת כי אחרי כשלושה חודשים בלי לראות אור יום, השגרה שלהן השתנתה והן הועברו בין המנהרות לבתים, כאשר הן מועברות בין מקום למקום ללא הודעה מראש מחשש שצה"ל יגלה את המיקום שלהן. מצלמות לוח המחוונים של המכוניות שימשו כמצלמות אבטחה מאולתרות לפקח עליהן, ומאוחר יותר הטרוריסטים מלכדו את הבתים בהן היא שהתה בחומרי נפץ שיכלו להיות מופעלים במקרה שייעשה ניסיון חילוץ חטופים. אמילי נשארה עם עשרות שבויים זכרים, נקבות וילדים שונים, כאשר רק רומי גונן שהתה איתה לכל אורך הזמן.
היא מתארת בראיון שנוצרה ביניהן חברות אמיצה כאשר הן כבסו יחד את בגדיהן, אכלו והלבישו אחת את השניה לאחר ששתיהן נפגעו בגפיים נגדיות. כדי להישאר שפויה היא עשתה פעילות ספורטיבית שכללה כפיפות בטן, "הייתי עושה כפיפות בטן כל בוקר," היא מספרת, "הכי הרבה שכיבות בטן שעשיתי זה 600. אבל רוב הימים זה היה 400, 450".
ההרגלים הספורטיביים גרמו לטרוריסטים לתת לה את הכינוי ג'ון סינה על שם השחקן ההוליוודי והמתאבק האמריקני, "הטרוריסטים היו קוראים לי סג'איה, זה אומר שאת מאוד בטוחה בעצמך, מאוד חזקה. עשיתי הכל רק כדי לשרוד. אם הם היו יושבים איתי עכשיו ואוכל להרוג אותם - כמובן, הייתי שמחה לעשות את זה". דמארי משתפת כי פעם אחת היא הצליחה לשכנע את המחבל ששמר עליה לתת לה את הרובה שלו "כדי לשחק איתו".
חלמתי על החזרה הביתה ואז התעוררתי
המחבל הלך לרגע ודמארי פנתה לבנות שהיו איתה במנהרה, "אמרתי לבנות, אולי אני צריכה להרוג אותו? התחלתי להתרגש מאוד מהרעיון. אבל אז הבנות אמרו, 'כן, אבל אז מה? אז כולנו הולכות למות". דמארי החליטה להיענות לאמירות של חברותיה והחזירה את הנשק למחבל כשחזר. דמארי מספרת שבעוד שכלפי חוץ היא נראתה חזקה, מבפנים היא חששה לא רק על גורל חבריה התאומים, אלא גם על אמה, אחיה ואביה שאובחן עם אלצהיימר מתקדם לפני 12 שנים.
היא פחדה שהם נהרגו ב-7 באוקטובר, "לא רציתי לדבר על המשפחה שלי כי זה היה שובר אותי", היא אומרת. "אבל אתה מתחיל לחשוב על כל האנשים, במיוחד בלילה כשאתה מנסה להירדם. בלילה חלמתי לעתים קרובות חלומות מייסרים וחיים על החזרה הביתה ואז התעוררתי, ועדיין הייתי בעזה. זה היה חרא. אבל מה אפשר לעשות?".
אמילי מספרת שלעיתים כשהיא הוחזקה על הקרקע היא נחשפה לאמצעי התקשורת ולעתים קרובות ראתה תמונות של משפחתה של רומי מפגינה - אבל אף פעם לא של משפחתה שלה, עד שבוקר אחד רומי אמרה לה שהיא ראתה בטלוויזיה אישה מחזיקה תמונה של אמילי בכנסת והיא זיהתה שזו אמה, "לא זיהיתי אותה לשנייה ואז הייתי כמו... אמא!, ואז התחלתי לבכות. רעדתי. זה היה ההפך מהתקף חרדה. זה היה הרווחה הזו, אמא שלי חיה. כולם בכו".
"אני הולכת לברוח, או שאני הולכת להתאבד"
אמילי מספרת שהיו תקופות שחשבה להתאבד, בדגש על תקופה שבה הוחזקה בבית של משפחה שהתעללה בהן, "הם היו האנשים הכי גרועים, המשפחה הכי גרועה. הם היו לועגים לנו וצוחקים עלינו. הם היו אומרים לנו: 'לאף אחד לא אכפת מכן.' הם היו מחביאים מאיתנו אוכל ואומרים לנו שאנחנו לעולם לא עוזבות את עזה. כשאחרי 13 חודשים בשבי, חזרנו אליהם, הרגשתי שאני לא יכולה יותר. אמרתי שאני לא נשארת כאן. או שאני הולכת לברוח, או שאני הולכת להתאבד ועשיתי עם רומי הסכם התאבדות".
דמארי פנתה אל השומר הכי פחות אכזרי ודרשה שיביא את המפקד שלו, ואמרה לו, "אם אתה לא עושה משהו ומוציא אותנו מכאן, יהיו לך שתי שבויות מתות". המפקד הבטיח לה שהיא תועבר אבל עברו חודשיים ושום דבר לא קרה, אולם אז החלו הדיבורים על העסקה שבסופה הן שוחררו. אמילי מוסיפה שרצו להלביש אותה בחולצה אדומה ברגע השחרור אך היא סירבה בשל אהדתה למכבי ת"א, והיא אכן קיבלה חולצה ירוקה במקום, בתמונות ששודרו בכל העולם וגרמו לזעזוע לאור המון האדם שהקיף אותה ואת חברותיה וחבריה בזמן השחרור. כשפגשה את אמה היא התנצלה בפניה ואמרה, "אמא, אני מצטערת, אני כל כך מצטערת".
בראיון לדיילי מייל מספרת דמארי שהחיבוק היה מושלם אך היא עוצרת לרגע ואומרת למראיין כי "התקווה הגדולה שלי היא שגם גלי וזיו יחוו את החוויה הזאת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו