מ״שיחת הצעקות״ ועד ה״ביידניזציה״: לטראמפ נמאס מפוטין, אוקראינה מרוויחה

כשבסוף דצמבר יכינו כלי התקשורת בעולם את הכתבות על הרגעים הדרמטיים ביותר של השנה, ספק אם יוכלו לדלג על התקרית בין הנשיא דונלד טראמפ, סגנו ג'יי די ואנס ואורחם מאוקראינה וולודימיר זלנסקי. השלושה התכתשו מול המצלמות בחדר הסגלגל, המארחים הטיחו בזלנסקי שהוא מהמר על חייהם של מיליוני אנשים, אינו מוכן להגיע להפסקת אש, ובאופן כללי פשוט כפוי טובה. אם לא היה די באלה, בתום הפגישה התבקשה המשלחת האוקראינית לעזוב את הבית הלבן. "איני יודע אם נוכל עוד לעשות עסקים עם זלנסקי", אמר באותו היום הסנאטור לינדזי גראהם. זמן קצר אחר כך, הפנטגון הפסיק למשך כמה ימים לשתף מודיעין קריטי עם הצבא האוקראיני. הקייס של התמיכה האמריקנית בקייב נראה באותו היום אבוד.

ארבעה חודשים אחרי התקרית, טראמפ מודיע על כך שמדינות נאט"ו יוכלו לרכוש אמצעי לחימה עבור אוקראינה, רויטרס מדווחת על כך שהנשיא - לראשונה מאז נכנס לתפקיד - מתכנן למשוך נשק עבור קייב ממלאי הפנטגון, ובקונגרס מדברים על קידום של הצעת חוק להטיל מכסים של 500% על מדינות שרוכשות גז, נפט ואורניום מרוסיה. דרך אגב, אחד מיוזמי ההצעה הוא אותו סנאטור גראהם.

רק טראמפ יודע מתי התרחש בקרבו המהפך והוא החליט לסייע, אבל אפשר למפות כמה גורמים ואירועים שהכשירו את לבו. אחד הבסיסיים ביותר היה שינוי הרטוריקה של זלנסקי עצמו: ימים בודדים אחרי הפיצוץ, פרסם זלנסקי הודעה ובה אמר כי "העימות לא היה צריך להתרחש". לדברי סטיב וויטקוף, הוא אף שלח מכתב התנצלות אישי לטראמפ. נראה שהנשיא האמריקני התרשם (ולא מן הנמנע שדווקא נכונותו של זלנסקי להתעמת בגלוי דווקא תרמה: טראמפ הרי יודע להעריך כוח).

מנוף אחר היה הקטנת החיכוך בין הממשל לבין האיחוד האירופי - תומך מרכזי בקייב. ראשי גרמניה, צרפת ובריטניה למדו היטב כיצד לדבר אל לבו של הנשיא האמריקני, היכן לא להתעמת איתו שלא לצורך, ועל הקסם שמהלכים עליו שבח והודיה. הקנצלר מרץ, שהגיע לבית הלבן בין השאר כדי לדבר על סיוע לקייב, המחיש היטב כאשר שמע מטראמפ בפגישתם בחדר הסגלגל כי הפלישה לנורמנדי "לא הייתה יום נעים עבורכם", והשיב לו באיפוק: "אכן, הוא לא היה נעים, אבל בטווח הארוך הוא תרם לשחרור של ארצי מהדיקטטורה הנאצית, ואנחנו יודעים מה אנו חבים לכם".

גורם נוסף היה מניעת הקרע בתוך נאט"ו (שהיה בהגדרה משחק לידי רוסיה). עוד בכהונתו הראשונה דרש טראמפ מבעלות הברית להקצות לפחות 2% מהתמ"ג לביטחון ולא להסתמך רק על אמריקה. הפלישה הרוסית לאוקראינה עשתה את שלה והניעה את האירופים להשקיע הרבה יותר, אולם בפסגת נאט"ו האחרונה הוחלט לקבל את דרישת טראמפ להעלות את ההקצאה כבר ל-5% מהתמ"ג - ומזכ"ל הברית הצפון-אטלנטית העניק את מלוא הקרדיט להגדלת ההשקעה האירופית (והקנדית) לעמדתו של ה-47. "בלי הנשיא טראמפ זה לא היה קורה", הבהיר מארק רוטה.

באותה ההזדמנות ב-25 ביוני בירך המזכ"ל את טראמפ גם על פעולתו עניין איראן. "אתה אדם של עוצמה ואתה אדם של שלום, והעובדה שהשגת הפסקת אש בין איראן לישראל – אני רוצה לשבח אותך על כך", אמר רוטה. טראמפ הודה לו, ונראה שהמזכ"ל קלע בול: המלחמה הקצרה של ישראל נגד הרפובליקה האסלאמית העניקה לנשיא הן הזדמנות לאשרור העוצמה האמריקנית בעצם ההפצצה, הן כניסה מהירה למלחמה ויציאה מהירה ממנה בלי אבדות (ובכך הימנעות מניכור של הבדלנים בתוך ה"בייס" שלו), והן הכרה וגיבוי נרחבים לשיבוש תוכנית הגרעין של האייתוללות. אפשרות להשכין שלום במזרח התיכון נראתה בטווח ההשגה, ועמו גם פרס הנובל הנחשק. כך גם פחת כנראה הלחץ להוכיח ולהתעקש בזירה הרוסית-אוקראינית.

לצד אפקט איראן והשיפור ביחסים עם אירופה ובתוך נאט"ו, אפשר גם להצביע גורמים שוליים יותר, כמו הקו הפרו-אוקראיני העקבי של ה"ניו יורק פוסט", העיתון האהוב על טראמפ; או על שאלתה של העיתונאית האוקראינית מירוסלבה פטסה לגבי אספקת מערכות פטריוט לארצה: היא סיפרה שבעלה נלחם בשורות הצבא שעה שהערים מופצצות – ואי אפשר היה לפספס כיצד נגעה בלבו. טראמפ שאל אותה על מצבה וביקש שתמסור לו ד"ש, ולראשונה (לפחות באופן פומבי) גילה אמפתיה כנה כלפי אוקראינה ואוקראינים.

אולם דומה שכל הגורמים האלה יחד שקולים לסיבה אחרת: הנחת הקרמלין שאפשר למשוך את טראמפ באף בלי סוף רק אם אומרים לו את מה שהוא רוצה לשמוע – ולא לעשות דבר; שאפשר לדבר איתו על הנכונות להפסקת אש, אבל במקביל להגביר את ההפצצות של ערי אוקראינה; להבטיח לנהל משא ומתן, אך לא להתפשר באף נקודה ואפילו להקצין את הדרישות ברגעי האמת.

טראמפ איבד את הסבלנות

השיטה הזו, תוך הצעת שיתופי פעולה כלכליים, עבדה לפוטין עד לפני שבועות אחדים, אך טראמפ גם החל לאבד סבלנות: במקום הצהרות שיסיים את המלחמה בתוך 24 שעות, הגיע הספק אם הדבר אפשרי; ואת הציוצים על "השיחות הנהדרות עם ולדימיר", באו הספקות אם ולדימיר בכלל מעוניין לסיים את המלחמה, הודאה שהוא מאוכזב ממנו, ואף עוקצנות (כשפוטין הציע לסייע בתיווך בין ישראל לאיראן, אמר לו טראמפ שיתווך "קודם אצל עצמו"). טראמפ עוד מאשים את קודמו בתפקיד בכך שלא מנע את המלחמה באוקראינה וקורא לה "המלחמה של ביידן", אולם אולי בינו לבין עצמו הוא מתחיל להבין עם פוטין אי אפשר היה אחרת.

ואפרופו ביידן ורוסיה: בעוד הקרמלין מנסה לשדר עסקים כרגיל וממשיך להפגין רטוריקה ידידותית עם נימה מתנשאת כלפי טראמפ, התעמולה הרוסית שינתה את הטון כליל. טראמפ כבר אינו נשיא אמריקני ש"התפכח", אלא סובל מ"ביידניזציה", כפי שהגדיר זאת אחד התועמלנים הבכירים, ולדימיר סולוביוב, בתוכנית הפריים טיים שלו; בית משפט רוסי, שאינו סובל מעצמאות יתרה, הפקיע בסוף השבוע נכס בבעלות אזרח אמריקני שגורלו נדון בין וושינגטון למוסקבה; ואילו אחרי שטראמפ אמר כי פוטין "זורק הרבה בולשיט", רשתות הבוטים הקרמליניים פרסמו אלפי תגובות שבהם כינו את ה-47 "טיפש", "פטפטן" ו"סובל מהפרעה דו-קוטבית".

בה בעת, על אף שהשינוי בגישת טראמפ למלחמה באוקראינה ניכר ועובר מאמירות למעשים (וביום שני הקרוב צפויה הצהרה בנושא), חשוב לזכור שלושה פקטורים: בניגוד לביידן, טראמפ אינו מחויב עקרונית להגנה על אוקראינה כחלק משמירה על הסדר העולמי והחוק הבינלאומי (ולכן ספק אם יעניק סיוע בעשרות מיליארדים כפי שעשה הממשל הקודם); ניכר שיש מוטיבציה רגשית בולטת בשינוי גישתו – הוא מאוכזב מפוטין וחש מרומה, אולם הרגשות כידוע הפכפכים; ולבסוף, לפוטין ולטראמפ יש הרבה מאוד מן המשותף – למשל ביחסם אל הממסד ואל החוק הבינלאומי, ותחושת הקיפוח בתפיסתם העצמית ובתפיסת מעמד ארצותיהם. על כן, ייתכן מאוד שהמהפך הנוכחי אינו האחרון.