טקס השחרור השנתי למחנה ברגן בלזן נערך היום (ראשון) בגרמניה, ימים ספורים לאחר ציונו של יום השואה בישראל, במעמד שגריר ישראל בגרמניה רון פרושאור.
"השבעה באוקטובר הבהיר לנו שאיננו יכולים להיות תלויים באחרים", אמר פרושאור בטקס. "ביקורי הראשון כאן היה עם מלכה גנץ, לפני 35 שנה. היא הקימה משפחה בארץ ובנה בני, שירת כרמטכ"ל. ביקורי השני היה כאן עם הנשיא הרצוג, שסבו חיים היה נשיא ישראל בעצמו ואחד מהקצינים ששיחררו את המחנה. שני מסלולי החיים הללו ממחישים את ליבת מהותו של העם היהודי: מן השואה אל התחייה. מן האפר אל העוצמה. מן הכאב אל התקווה".
"התקווה לא כבתה"
"היום אני עומד כאן - בשם מדינת ישראל, כשגרירה בגרמניה, כבן גאה לעם היהודי - במקום שבו האנושיות נדחקה אל קצות גבולותיה. ובכל זאת, התקווה לא כבתה. בספטמבר 2022 פגשתי כאן את אלברכט ויינברג, ניצול ברגן-בלזן, כיום בן 100. אלברכט נמצא איתנו היום. הוא סיפר לי על זיכרונותיו מיום השחרור ואמר: 'כשאני חושב על ברגן-בלזן, אני רואה בעיני רוחי טנק. שכבתי שם, חצי מת, בין ערימות של שלדים, וחשבתי: עכשיו יהרגו את כולנו. וקיוויתי: סוף סוף זה נגמר'. אלברכט - 80 שנה לאחר מכן אתה עדיין כאן. ויחד איתך הגיעו למעמד הזיכרון בברגן-בלזן יותר מ-50 ניצולים נוספים".
"העם היהודי הוא עם של זיכרון. עבורנו, הזיכרון אינו פעולה של העבר בלבד, אלא מחויבות לעתיד. ברגן-בלזן היה מקום של ייאוש – ובכל זאת, ימים ספורים לאחר השחרור התקיימה כאן תפילת שבת. הניצולים שרו את “התקווה” – התקווה. מנגינת התקווה הזו הפכה להמנון הלאומי של ישראל. היא מסמלת את רצונו הבלתי מעורער של העם היהודי לחיות. וזו לא הייתה תקווה מופשטת, אלא מוחשית: אלפי ניצולים בנו את חייהם מחדש בישראל לאחר השואה. הם היו לחלק מדור המייסדים, שעשה את מדינתנו למה שהיא כיום: מדינה יהודית עצמאית, דמוקרטית ותוססת. בית לכל יהודי, באשר הוא בעולם".
"כאשר אני עומד כאן היום, כשגריר ישראל, קל להבין מדוע לעולם לא נוכל שוב להיות תלויים באחרים, ומדוע גורלנו לעולם לא יופקד שוב בידי זרים. לאחר 7 באוקטובר, רבים בעולם הערבי – אלה שחפצו בהשמדת מדינת הלאום של העם היהודי – חשבו, ולו לרגע, שחלומם קרוב להתגשם".
"77 שנים חלפו ואנו עדיין נאלצים להיאבק על קיומה של המדינה היהודית. איננו יכולים לראות בה דבר מובן מאליו. הדבר נכון גם לגבי ערכינו המשותפים. ערכים אלה מותקפים – לא רק בישראל, אלא גם בגרמניה, באירופה, בארצות הברית וברחבי העולם".
"השנאה אולי משנה את שפתה – אך לא את מהותה"
"האנטישמיות שינתה את פניה. לצד האנטישמיות הקלאסית התפתחו שתי צורות נוספות: האיסלאמיסטית-פונדמנטליסטית וזו העטופה בשיח “נאור” של השמאל הפרוגרסיבי. בעוד שאנטישמיות ימנית מזוהה לעיתים קרובות בקלות, אנטישמיות שמאלית נותרת לעיתים קרובות בלתי מזוהה, מודחקת או ממוזערת. אך, גבירותיי ורבותיי: השנאה אולי משנה את שפתה – אך לא את מהותה! האנטישמיות הימנית צועקת, ואילו השמאלית לוחשת. רק מי שמכיר ומגדיר את שתיהן, יכול להיאבק בהן".
האמת נמצאת בעיני המתבונן. גם היום, כשאנו עומדים כאן בברגן-בלזן, יש מי שמכחישים כי השואה התרחשה אי פעם. לצד ההכחשה, אנו עדים לתופעה מדאיגה נוספת: רלטיביזציה של השואה, טשטוש הייחודיות של הסבל היהודי. זה אינו קורה בבת אחת, אלא בהדרגה; לא באלימות, אלא באקדמיזציה – בכנסים ובהערות שוליים. כך הופך זיכרון השואה עצמו למטרה. אחריותנו היא להבטיח כי סיפורי הניצולים לא יעוותו. אני אומר זאת בצורה הברורה ביותר: לא יכולה להיות עתיד ללא אמת. לא יכולה להיות צדק ללא זיכרון. ולא יכולה להיות עולם ללא מדינת הלאום של העם היהודי".
"לאחר 7 באוקטובר, התגובה הראשונה שלנו הייתה זעם. לאחר שנחשפנו לזוועות הבלתי נתפסות, חשנו בכאב עמוק. כל החברה הישראלית חשה את הכאב הזה – היום וכל יום. אנו חשים את כאבם של החטופים ובני משפחותיהם. הפצע יוכל להתחיל להחלים רק כאשר כולם ישובו הביתה, אל אהוביהם".