רשימת חסידי אומות העולם, אותם בודדים יחידי סגולה מוסרית שהעזו להציל יהודים בתקופת השואה, אף שהדבר סיכן אותם ואת בני משפחותיהם, כוללת נכון להיום יותר מ־28 אלף איש. כל אחד מהשמות מגלם עולם שלם, ומאחורי כל אחד מתחבאת דרמה אנושית, לא תמיד מוכרת. השם קאזיס גריניוס (Grinius) דווקא מוכר - לפחות בארצו, ליטא.
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גריניוס כיהן בשני התפקידים הבכירים ביותר במדינתו: תחילה, מ־19 ביוני 1920 ועד להתפטרותו בראשית 1922, שירת כראש ממשלתה של ליטא, וכעבור כארבע שנים נבחר לנשיא. כהונתו נמשכה כחצי שנה בלבד - עד שהודח בהפיכה צבאית בהשראת הנשיא הראשון של ליטא, אנטאנס סמטונה.
גריניוס, שהתגורר בקובנה, היה רופא בהשכלתו ובמקצועו והמשיך לטפל בחולים. כשהיה כבר בעשור השמיני לחייו, עברו עליו שתי הטלטלות הגדולות של אמצע המאה ה־20 - הכיבוש הסובייטי והכיבוש הגרמני. כפטריוט ליטאי גאה, גריניוס סירב לשתף פעולה עם הכובשים משני הסוגים. כאדם הגון ואמיץ, הוא הלך הרבה יותר רחוק. בשעה שרבים מהליטאים סייעו לגרמנים במסע הציד אחרי היהודים, הסגירו אותם לידי הרוצחים ואפילו יזמו וביצעו את הרציחות - הנשיא בדימוס ואשתו קריסטינה עזרו למכר יהודי להסתתר מפני הנאצים ועוזריהם.
לבר־המזל שמצא את המסתור בביתם קראו דימיטרי גלפרנס (Gelpernas), וכלל פרטי הפרשה נודעו לנו מעדותו, שניתנה ב־1995, שנים רבות אחרי מותו של גריניוס. גלפרנס נולד ב־1914 בסנט פטרבורג לאב עורך דין במשפחה בעלת שורשים ליטאיים, אך כשהיה רק בן 7 משפחתו שבה לקובנה. הוא סיים את הגימנסיה הגרמנית של העיר, ואחר כך למד מתמטיקה באוניברסיטה. את המשפחה של הנשיא הוא כנראה הכיר אי־אז בתקופת הלימודים. לפי אחת הסברות, אחד מקרובי משפחתו למד עם קריסטינה. לפי סברה אחרת, על אף פער הגילים, הידידות המפתיעה בין היהודי הצעיר לליטאי המבוגר ורעייתו נולדה על בסיס התשוקה המשותפת לאיסוף בולים.
עם תחילת הפלישה הגרמנית אל בריה"מ, ביוני 1941, משפחת גלפרנס ניסתה להימלט מזרחה, אבל המאמץ לא נשא פרי. הכיבוש הגרמני הגיע לליטא מהר מאוד, מהר מכדי לברוח. באוגוסט 1941 דימיטרי הושם בגטו שהוקם בקובנה, ומייד חשב על התנגדות פעילה לכוונות הנאצים. כשנוסדה בגטו מחתרת לוחמת מאורגנת, הוא נבחר לסגנו של מפקד המחתרת, חיים ילין.
אחרי "האקציה הגדולה" של 29 באוקטובר 1941, שבמהלכה טבחו הנאצים בלא פחות מ־9,200 מיהודי קובנה, דימיטרי הצליח לצאת מהגטו כדי לבנות תשתית חיצונית לסיוע לדייריו הנותרים. הוא מצא מקלט אצל בני הזוג גריניוס, שמייד הסכימו לשכן אותו בחדר נפרד בבית.
גלפרנס שהה שם במשך כמה חודשים קריטיים של 1941 ו־1942. בשעה שהנשיא לשעבר קיבל מבקרים, האינסטינקט הטבעי של גלפרנס היה להתחבא, אך גריניוס נהג להרגיע אותו ואמר שבבית שלו אין צורך לפחד מאורחים, כי איש מהם לא יבגוד בו. הנשיא צדק: במשך כל התקופה דימיטרי ספר לא פחות מ־72 מבקרים - ואף אחד מהם לא הלשין לגרמנים שבבית נמצא יהודי.
בעדות כתובה שנתן אחרי התפרקות בריה"מ והקמה מחדש של ליטא העצמאית, גלפרנס גילה כי הוא לא היה היהודי היחיד שבני הזוג גריניוס דאגו לו בימים הקשים של הכיבוש הגרמני. לדבריו, יהודים נוספים התגוררו בבית הנשיא לתקופות קצרות, במיוחד בעיתות צרה. מקרה אחד שהוא מזכיר בפירוט הוא זה של אליסה שינדלר, יהודייה ששוכנה בבית גריניוס בסיפור כיסוי של תופרת. בנה הקטן נפצע על ידי הנאצים ואושפז באותו הזמן בבית חולים תחת שם אחר.
כמו כן, דימיטרי מציין בעדותו כי בני הזוג גריניוס השיגו מצרכי מזון ועזרו להעביר אותם לגטו. בתור רופא, הנשיא לשעבר השיג אספקה של תרופות שהיו במחסור, וגם הן נשלחו ליושבי הגטו בדרך־לא־דרך. בזכות האספקה הזאת, קובע גלפרנס, החלים חברו לוועד המחתרת משה שרמן.
בתקופת המסתור גלפרנס הסתנן לסירוגין אל הגטו ובחזרה ממנו. השיטה שנקט היתה מסוכנת: הוא נהג לצאת מבית גריניוס אל העיר, ולהשתחל בתוך טור של יהודים שהובאו מהגטו אל עבודות הפרך. כך העביר אל הגטו וממנו מידע חיוני, שבלעדיו המחתרת לא יכלה לתפקד.
מאבק על הזהות הלאומית
בשנת 1942, גלפרנס בחר מרצונו לעזוב את הבית של ידידיו הליטאים, אף על פי ששם כבר הרגיש בטוח. בעצם, אולי דווקא התחושה שהוא שוהה במקום בטוח העיקה עליו ולא נתנה לו מנוח. מעל לבני עמו הונף איום ההשמדה, חבריו למחתרת חיפשו דרכים להתנגד - ודימיטרי פשוט לא יכול היה להישאר בצד. הוא שאף להשתלב באופן פעיל יותר בפעילות המחתרת ובלוחמה נגד הנאצים, ולכן הטיל את עצמו שוב, בעיניים פקוחות ובלב שלם, אל ים הסכנות שבחוץ.
למרות העזיבה, דימיטרי המשיך לשמור על קשר עם קריסטינה, שלא חדלה לסייע לו ולעמיתיו למחתרת. מדוע רק איתה? כי קאזיס עבר בינתיים מעמדת ההסתייגות השקטה ממעשי הכובשים הגרמנים לביקורת פומבית עליהם - ושילם על כך מחיר.
ביולי 1942, קאזיס גריניוס ומדינאי ליטאי נוסף, שר החקלאות לשעבר מטעם המפלגה הנוצרית־דמוקרטית מיקולס קרופביצ'יוס (Krupavičius), חיברו מזכר שסיכם את המצב בליטא בקיץ 1942. הם קבעו שהשלטונות הגרמניים שללו את הייצוג של העם הליטאי, וממשיכים לבצע קולוניזציה של ליטא באמצעות החרמת הרכוש של אזרחיה, העברת הבנקים לידיים גרמניות ואמצעים אחרים. במסמך שחיברו, גריניוס וקרופביצ'יוס גם תבעו להפסיק את ההוצאה להורג של חפים מפשע, לחדול משליחת תושבי ליטא - ובמיוחד נשים ובני נוער - לעבודות כפייה בגרמניה, ולהציב את היחידות הצבאיות של ליטאים בליטא עצמה במקום לשלוח אותן אל מחוץ לגבולותיה.
המסמך עורר הדים, אך נשאר ללא מענה. רשויות הכיבוש הגרמני לא אהבו את הביקורת, בלשון המעטה, אך סברו שאין בה סכנה או נזק של ממש. השמדת היהודים לא צוינה במזכר, ואולי זאת הסיבה לכך שהגרמנים, ככל הידוע, לא חשבו לנכון להתנקם בפוליטיקאים בדימוס שעמדו מאחורי רעיונות ה"כפירה" הללו.
אך גריניוס וקרופביצ'יוס לא נרגעו. כעבור ארבעה חודשים, בנובמבר 1942, התפרסם מזכר נוסף, שהפעם מוען ישירות אל המושל הגרמני של קובנה. המזכר נכתב על ידי שלושה - גריניוס, קרופביצ'יוס ויונס פרנס אלקסה, עוד שר ליטאי לשעבר. הוא הזכיר את המכתב הקודם, אך היה בוטה, מפורט ותקיף יותר.
שלושת החותמים הליטאים שוב מחו ארוכות נגד הקולוניזציה של ארצם בידי הגרמנים. הם ביקרו את הגירוש ההמוני של אזרחי ליטא (ליטאים, פולנים, רוסים ויהודים) מהבתים ומהחוות ואת שליחתם לגרמניה, והלינו שהגירוש מתבצע אפילו בלילות, בלי שניתנת למגורשים האפשרות להכין את עצמם ולארוז חפצים נחוצים, כמתחייב. המזכר קבע שהגרמנים מנצלים את ליטא, גינה את הפעולות של ממשל הכיבוש הנאצי ביחס לאזרחיה, וככלל ציין שהמדיניות הנאצית במדינה לא תואמת את המטרה הראשית של העם המקומי, שעבור השגתה כל קורבן בא בחשבון: להשיב את האדמה הליטאית ולשקם את עצמאותה. בהתאם, המחברים תבעו להחזיר לאיכרים - בלא הבדל מוצא - את רכושם.
המזכר השני של השלושה כבר הזכיר גם את היהודים. אמנם היה זה אזכור קצר - אך רב־משמעות, וברור לכל מי שחי במציאות של ליטא של 1942: "העם הליטאי מודאג מאוד מהידיעות שאיכרים ליטאים ופולנים מגורשים מהמשקים שלהם", כתבו. "העם הליטאי לא יכול לקבל אמצעים כאלה, כשם שאינו יכול להסכים לאמצעים שננקטים נגד יהודי ליטא".
אין לדעת מה עצבן את הגרמנים יותר - המחאה התמציתית על השמדת היהודים, שאוזכרה רק ברמז ובלי פירוט, או נחרצות הבכירים הליטאים בקביעתם שדרכו של הרייך השלישי לא משרתת את האינטרס של העם הליטאי ואת שאיפותיו הלאומיות - אבל כל חותמי המזכר נעצרו מייד בידי הגסטפו והובאו לחקירה.
בעקבותיה, משהתברר שהשלושה רציניים ועקביים בביקורת שלהם, הגרמנים הציעו לגריניוס ולאלקסה לסגת באופן פומבי מהמחאה ולהוציא הצהרה חד משמעית של תמיכה בשלטונות הכיבוש הנאצי, אך שניהם סירבו בתוקף. אלקסה וקרופביצ'יוס נשלחו תחילה לבית הסוהר, ובהמשך גורשו לגרמניה. בשל גילו המתקדם של גריניוס, בן 76 באותה עת, הוחלט לטפל בו בכפפות של משי. הנשיא לשעבר הוגלה אל כפר הולדתו המרוחק, סלמוס בודה (Salemos Buda) שמו.
בשל התמורות האלה, לגלפרנס ולגריניוס לא היה עוד סיכוי להיפגש. ב־1944 דרכיהם נפרדו סופית. לאחר נפילתו של ילין, גלפרנס הפך למפקד המחתרת של גטו קובנה. בהמשך השנה, קצת לפני חיסול הגטו, הוא וגברים יהודים נוספים נשלחו על ידי הגרמנים למחנה דכאו. גלפרנס החזיק מעמד גם שם, והצליח לשרוד עד לשחרור.
למען זכויות מיעוטים
קאזיס וקריסטינה הועברו לגרמניה, אם כי לא כאסירים. כשהגיעו לאזור שבשליטת הצבא האמריקני, הם הושמו במחנה ארעי של סוכנות הסעד והשיקום של האו"ם. החזרה לליטא, ששוב היתה תחת שליטה סובייטית, לא באה בחשבון. בזכות אחיו של הנשיא לשעבר, שהתגורר בארה"ב, הותר לבני הזוג להגר אליה ולהמשיך בחייהם, הרחק מהמולדת. גריניוס הלך לעולמו בשיקגו ב־1950, בלי לדעת שיעברו עוד ארבעה עשורים עד שארצו תחזור להיות עצמאית, ושמעשיו יוכרו ויזכו אותו בתואר חסיד אומות העולם.
אותם מעשים - מתן המקלט לדימיטרי והחיבור של המזכרים האנטי־גרמניים - שיקפו את אומץ ליבו הייחודי שאפיין אותו לאורך חייו, עוד מאז היה צעיר מאוד. שנים רבות לפני שקרא תיגר על הנאצים, הוא נאסר שוב ושוב על ידי השלטונות הצאריים של רוסיה, כשפעל למען הפצת הזהות הליטאית, הפיץ ספרות בשפה הליטאית והקים אגודות שנועדו לקדם ממשל עצמי ליטאי. כשליטא זכתה בעצמאות, גריניוס הקים בה מפלגה בראשותו, הגן על זכויות המיעוטים ודרש שהיהודים יורשו לדבר בשפתם בבית הנבחרים.
האנטישמיות לא היתה זרה לליטא שבין שתי מלחמות העולם, וגריניוס, שהיה אז בשיא כוחו ופרסומו הפוליטיים, ניסה להסביר לבני עמו את סכנותיה. ב־1921, כראש הממשלה, הוא הגיע לבית הכנסת בקובנה, חיכה לתום התפילה, ובסיומה פנה אל היהודים בנאום מרגש. "אתם יכולים להרגיש בטוחים לגמרי בליטא העצמאית", טען, והדגיש שהיהודים צריכים ליהנות מכל אותן הזכויות שניתנות לשאר אזרחי המדינה. את הפנייה הישירה ליהודי העיר הוא חתם, תאמינו או לא, ביידיש. "הבעיות שלכם הן הבעיות שלנו, והשמחות שלנו הן גם השמחות שלכם", אמר בשפת עמם של מאזיניו המופתעים.
למילים הללו היה כיסוי - בניגוד לאלו של פוליטיקאים אחרים, שנאלמו דום בשעה שקלגסי הרייך השלישי צעדו ברחובות והשתלטו על מדינה אחרי מדינה. סיפור חייו של קאזיס גריניוס הוכיח שפיו וליבו שווים. בניסיון להציל את היהודי שאך בקושי הכירו, גריניוס וקריסטינה סיכנו את עצמם - ועל כך הם ראויים לזיכרון נצח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו