אף שהאנטישמיות שבה ומרימה ראש, בשם העבר ולמען העתיד - נעמוד זקופים וגאים

דווקא עכשיו, בעידן שבו האנטישמיות שבה ומרימה ראש, לא ניתן להרשות לעצמנו להחריש. 90 שנה לאחר שמשפחתי נמלטה מגרמניה מתרחשת בה כיום תקרית אנטישמית אחת בכל שעתיים. אנחנו נמצאים בשיא היסטורי שאין שפל ממנו: בצרפת, באנגליה, בבלגיה - שיעורי התקריות האנטישמיות עולים בפראות מדאיגה.

יום השואה 2025: מתי הצפירה והאירועים המרכזיים – כל הפרטים

אך האנטישמיות הזו שינתה פנים. לצד האנטישמיות הקלאסית התפתחו שתי צורות נוספות וחדשות של אנטישמיות: זו הפונדמנטליסטית האסלאמית, וזו הארוזה בשיח "נאור" של השמאל הפרוגרסיבי.

היא עוטפת את עצמה בסיסמאות של "צדק", "זכויות אדם", "ביקורת לגיטימית על ישראל" - אך מאחוריה מסתתרת תופעה מטרידה: רלטיביזציה של השואה, טשטוש ייחודו של הסבל היהודי וניכוסו לטובת מטרות פוליטיות זרות - ובראשן שלילת הלגיטימיות לקיומה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

כך הופכת גם תרבות הזיכרון של השואה עצמה ליעד. דה־לגיטימציה של זיכרון השואה לא מתבצע עוד באמצעות הכחשה, אלא באמצעות טשטוש הייחודיות שלה. לא עוד הכחשת הרצח, אלא טמיעה שלו בתוך "הקשר אוניברסלי". השואה אינה עוד מעשה ייחודי, אלא "נקודת ייחוס". כך מתבצע מחטף תרבותי - לא בהסתערות, אלא בטפטוף; לא באלימות, אלא באקדמיזציה, בסימפוזיונים ובהערות שוליים.

משקפי מוסר ריקים

עטופים בגלימות אקדמיה, חמושים בציטוטי קאנט ומרכיבים על עיניהם משקפי מוסר ריקים - בוזזי תרבות הזיכרון מדברים גבוהה־גבוהה על "הומניזם", על "אוניברסליזם" ועל "אתיקה גלובלית". תחת כותרות נאצלות אלה הם מבקשים להעלים את ייחודיות השואה, לגזול ממנה כל סממן יהודי ולהציב אותה לצד שורה של אסונות היסטוריים, כאילו הייתה אנקדוטה נוספת בארכיון ההיסטוריה.

ולא במקרה זה מתרחש דווקא עכשיו - בעידן שבו נאבקים לא רק בזיכרון, אלא גם בהגדרת האנטישמיות עצמה. הגדרת IHRA (כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה) שמבקשת להיאבק בשנאת יהודים? נענית ב"הצהרת ירושלים" בניחוח אוניברסלי.

יום לציון המאבק באנטישמיות? ייענה ביום מקביל למאבק באסלאמופוביה. הם מבקשים להקהות את ייחודה של שנאת היהודים, להעמידה בשורה אחת עם כל גזענות אחרת, כאילו סבל הוא סבל הוא סבל. אבל ההיסטוריה כבר העמידה אותנו על טעותנו.

אין ציני יותר מן העובדה שמי שמובילים את המחטף הזה הם לא מכחישי שואה, אלא לעיתים דווקא יהודים אנטי־ציוניים. עבור פסבדו־חוקרים כמו עמר ברטוב ועומרי בוהם זיכרון השואה אינו עמוד תווך מוסרי - הוא דמון.

הנצחת השואה הפכה בעיניהם ל"עגל הזהב" מכביד ומיותר, המונע מאיתנו עתיד אוטופי ונקי ממחויבות מוסרית לייחודיות היהודית. עבורם, עוולות אוניברסליות או טראומות קולקטיביות עכשוויות הן מובהקות יותר, רלוונטיות יותר, ובעיקר - תואמות יותר את השקפת עולמם הפוסט־קולוניאלית.

קופת הזיכרון הציבורית

השיח הזה לא מתקיים בשוליים, אלא בלב הממסד: בפקולטות, בכנסים, במאמרים. שומרי הסף שותקים, לפעמים אף משתפים פעולה. הם מאפשרים למחטף הזה להתבצע בשקט ומאפשרים לאחרים לבזוז את קופת הזיכרון הציבורית. זו הסיבה שראיתי חובה מוסרית במניעת נאומו של עומרי בוהם בטקס ההנצחה לשחרור מחנה הריכוז בוכנוואלד. כל ניסיון לנרמל את מחטף הזיכרון, להציג אותו בכסות של "ביקורת לגיטימית על ישראל", ייענה בתקיפות וללא מורא.

לאחר 2,000 שנות רדיפה והשמדה קמנו מן האפר והקמנו בישראל את ביתנו הלאומי, האיתן והתוסס. לא נעמוד מנגד אל מול בוזזי הזיכרון ה"נאורים" ושומרי הסף שנרדמו בשמירה. בשם העבר ולמען העתיד - נעמוד זקופים וגאים, ונסכל כל ניסיון להשחית ולבזות את זכר השואה וקורבנותיה. אנחנו מגדלי השמירה של הזיכרון.