מנהיג הכנסייה הקתולית, האפיפיור פרנציסקוס מת היום (שני) בגיל 88. בכך תמו למעלה מ-12 שנים שבהם החזיק פרנציסקוס ב״מפתחות שמיים״, כך לפי האמונה הקתולית, ועמד בראש מדינת הוותיקן.
כעת, כס ההנהגה של הכנסייה שעל מאמיניה נמנים יותר ממיליארד אנשים ריק עד שימונה לו מחליף על ידי אסיפת הקרדינלים (״קונקלווה״). פרנציסקוס היה האפיפיור ה-266, מאז פטרוס - שמונה לפי המסורת הקתולית לעמוד בראש הכנסייה על ידי ישו.
פרנציסקוס היה האפיפיור הראשון מאז המאה השמינית שנולד מחוץ לאירופה, עובדה שהייתה לה השפעה עמוקה על כהונתו שנתפסה כתקופה בה נשברה ההגמוניה האירופית בתוך הכנסייה. הוא בנוסף, ולא בכדי, נתפס גם כ״אפיפיור ליברלי״, ודאי מול קודמו על הכס בנדיקטוס ה-16.
האפיפיור פרנציסקוס, חורחה מריו ברגוליו, נולד ב-17 בדצמבר 1936 בבואנוס איירס, למשפחה ממוצא איטלקי. אביו נולד בכפר במחוז פיימונטה, שבצפון-מערב איטליה.
הוא היה האח הבכור במשפחה של חמישה אחים. בצעירותו למד במוסדות חינוך מקצועיים וקיבל הסמכה כטכנאי כימיה ועבד מספר שנים במפעל. בגיל 21 הוא חלה בדלקת ריאות, אירוע שסיכן את חייו. הוא סיפר שבחר בחיי הכמורה אחרי וידוי בכנסייה והחל בלימודי הדת בסמינר בבואנוס איירס בשנת 1955. לאחר שלוש שנים הצטרף למסדר הישועי, בחירה שתהיה לה משמעות עמוקה להמשך חייו, דרכו לכס הקדוש וכהונתו כאפיפיור.
לאחר תואר בפילוסופיה ותקופה שבה שימש כמורה לספרות ופסיכולוגיה במוסדות חינוך ישועיים בארגנטינה, הוא שב ללימודי התאולוגיה והוסמך באופן רשמי לכמורה ב-1969.
ב-1973 מונה לעמוד בראש המסדר הישועי בארגנטינה. הוא היה אוהד מושבע של קבוצת סן לורנצו, שהכריזה שתקרא לאצטדיון שנבנה בימים אלו על שמו. לאחר שהקבוצה זכתה בגביע הליברטדורס, הוא נאלץ להודות שאמנם הוא "שמח מאד", אך לא "מדובר בנס".
בתקופת "המלחמה המלוכלכת" בארגנטינה, כאשר החונטה הצבאית רדפה מתנגדי משטר, האשימו את ברגוליו בשתיקה נוכח חטיפתם של שני כמרים מהמסדר הישועי. בשיחה שקיים עם חברי המסדר בבודפשט במאי 2023, הגן על פעולותיו: "עשיתי את מה שהרגשתי שאני חייב לעשות כדי להגן עליהם... הפצעים של אותן שנים נשארו גם בי וגם בהם, כי כולנו חווינו את הרדיפה הזו."
בפברואר 1998 הוא מונה לארכיבישוף של בואנוס איירס, תפקיד אותו מילא עד לבחירתו כאפיפיור. ב-2001 קודם לקרדינל על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני, דרגת הכמורה הגבוהה ביותר בכנסייה הקתולית.
כבר עם מותו של האפיפיור יוחנן פאולוס ה-2 באפריל 2005 הוא נחשב למועמד להחליפו, אך לבסוף נבחר לתפקיד יוזף רצינגר, שהפך עם בחירתו להיות בנדיקטוס ה-16. לאחר פרישתו החריגה מהתפקיד של בנדיקטוס, הוא נבחר במרץ 2013 על ידי אסיפת הקרדינלים להחליפו.
מחורחה לפרנציסקוס
כשנבחר, בחר חורחה בשם פרנציסקוס כשמו הדתי, על שמו של הקדוש פרנציסקוס מאסיזי (1226-1181), שייסד את המסדר הפרנציסקני והחייה מחדש את תפיסת הנזירות, אידיאל החיים הצנועים והקרבה של הכנסייה אל החלשים. הוא היה הראשון לעשות זאת.
דמותו הציבורית של פרנציסקוס הייתה של ״האפיפיור הליברלי״ המתנגד לקפיטליזם, סובלני במידת-מה ללהט״ב, תומך ביותר שוויון לנשים ונציגו של הדרום הגלובלי מול המערב.
כאפיפיור הוא בחר להתגורר בדירה צנועה ולא בארמון האפיפיור המפואר. את מנהג רחיצת הרגליים של אנשי הדת הבכירים לזוטרים בציון ״יום חמישי הקדוש״ שלפני חג הפסחא, הוא ציין כאפיפיור ברחיצת רגליים לאסירים – והיה חריג בכך ששיתף בטקס גם אסירות, אחת מהן מוסלמית.
באיגרתו הראשונה כאפיפיור תקף בחריפות את אי-השוויון בהכנסות וקבע כי ״כל עוד בעיות העניים לא ייפתרו באופן רדיקלי על ידי דחיית האוטונומיה המוחלטת של השווקים והספקולציה הפיננסית, לא תימצא פתרון לבעיות העולם״.
הוא הקדיש לנושא האקלים שתי איגרות אפיפיוריות: ״לאודטו סי״ ב-2015 ו״לאודטה דאום״ ב-2023. בראיון לרשת CBS במאי 2024 הזהיר כי ״הגענו לנקודת האל-חזור״ וכי ״שינויי האקלים ברגע זה הם דרך המובילה למוות״.
פרנציסקוס הוביל מספר שינויים בגישת הכנסייה הקתולית, במיוחד באמצעות המסמך ״שמחת האהבה״ שפורסם ב-2016 לאחר שני כינוסים כנסייתיים שדנו במשפחה. המסמך לא שינה את הדוקטרינה הקתולית באופן רשמי, אך הציע גישה מכילה יותר כלפי גרושים שנישאו שנית וקבע שיש לשקול כל מקרה לגופו.
מדובר באחת הסוגיות הכואבות בקרב המאמינים הקתוליים, שכן הכנסייה מאמינה שבמרבית המקרים נישואים שניים נחשבים כניאוף. פרנציסקוס ביקש למצוא מקום עבורם בתוך הכנסיות – אך נמנע משינויים משמעותיים בדוקטרינה.
הוא גם קרא לשוויון מלא לנשים בעבודה ובקבלת החלטות, ויצא נגד אלימות במשפחה. ביחס לנשים בכנסייה עצמה, פרנציסקוס אמנם התנגד לכהונה של נשים בתפקידי כמורה – אך פתח עבורן תפקידים שהיו סגורים לפני כן והעניק להן זכות הצבעה בפורומים שהיו סגורים בפניהן.
בסוגיית הלהט״ב, כארכיבישוף של בואנוס איירס התנגד פרנציסקוס לחוק נישואים חד-מיניים בארגנטינה, שאושר ב-2010. ב-2013 הוא סיפק את האמירה המקבלת ביותר כלפי להט״בים מצד גורם בכיר כל כך בכנסייה: ״אם אדם הוא הומו ומחפש את האל, מי אני שאשפוט אותו?״.
בשנת 2019 הרחיב: ״נטיות אינן חטא. אם יש לך נטייה לכעס, זה לא חטא. רק אם אתה כועס ופוגע באנשים, החטא נמצא שם״. בינואר 2023 קרא לביטול החוקים המפלילים הומוסקסואליות, ובספטמבר אותה שנה הביע פתיחות לברכת זוגות חד-מיניים, כל עוד אין בכך ערעור על תפיסת הנישואים הקתולית כברית בין גבר לאישה.
איש המחוות
אלא ששוב, לא מדובר בשינויים תאולוגיים ״קשיחים״. פרנציסקוס היה אפיפיור של מחוות, שידע לנצל היטב את אור הזרקורים. הוא הרגיש בנוח להרחיב את גבולות הסמנטיקה – מבלי להיקלע לעימות ממשי סביב שינויים בדוקטרינה. במידת מה, ציפייה זאת הונעה על ידי העובדה שהוא החליף את בנדיקטוס ה-16, שנחשב שמרן ונודע אף בכינוי ״הרוטוויילר של אלוהים״.
״אין ספק שהוא הביא עמו רוח ליברלית ופתוחה יותר, במיוחד בהשוואה לבנדיקטוס השישה-עשר״, אומרת ד״ר מעיין רווה, מומחית לתאולוגיה פוליטית במזרח התיכון, חממת חיפה לחקר דתות, מאוניברסיטת חיפה. ״עצם היותו מהדרום הגלובלי משמעותי בהקשר זה, שכן הוא מביא עמו דגשים חברתיים ופרספקטיבה שונה״.
רווה גם מסמנת את המגבלות של אותה הרוח הליברלית של פרנציסקוס. ״הוא נזהר מאוד שלא לערוך רפורמות דוקטרינליות מהותיות. במקום לשנות את עקרונות האמונה, הוא מאפשר פתיחות וגמישות פרשנית במקרים מסוימים, תוך שמירה על הקווים המסורתיים של הכנסייה״.
פרנציסקוס פעל כנציגו של הדרום הגלובלי בכנסייה הקתולית. במינוייו במועצת הקרדינלים שבר את ההגמוניה האירופית: ייצוגה ירד ממעל 50% לכ-38% בלבד, תוך הרחבת הייצוג של אפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית ומינוי קרדינלים ממדינות "פריפריה" קתולית. בחירותיו הגדילו את מספר המדינות המיוצגות בקרב הקרדינלים הבוחרים מ-48 למעל 70 מדינות.
ד״ר רווה מסייגת את תדמיתו של פרנציסקוס כמי שחולל מהפכה ביחס להגמוניה האירופית בכנסייה, ואומרת כי ״עלייתו היא תוצאה של שינוי מאזן הכוחות בכנסייה, שינוי שהחל כבר בראשית המאה ה-20 והתעצם במחצית השנייה של המאה, לאחר מלחמת העולם השנייה״.
היא מסבירה כי ״בעוד שהעולם הקתולי בצפון הגלובלי הפך לפחות דתי, הדרום הגלובלי הפך למוקד הכוח המרכזי של הכנסייה: כיום כשני שלישים מהקתולים בעולם חיים בדרום הגלובלי, וגם רוב אנשי הכמורה, הנזירות, המוסדות הדתיים והחברתיים – כולל בתי ספר ומנזרים – מגיעים או מנוהלים על ידי אנשי דת מאזורים אלו״.
במהלך כהונתו התרחש משבר הגירה ופליטות חמור – באירופה, במזרח התיכון ובארצות הברית - האפיפיור פרנציסקוס קרא למדינות להגדיל את כמות הפליטים שהן קולטות.
האפיפיור פרנציסקוס תקף את טראמפ בעיצומה של מערכת הבחירות ב-2016, באומרו כי ״אדם שחושב רק על בניית חומות ולא על בניית גשרים, אינו נוצרי״, בהתייחסו לכוונתו של טראמפ לבנות חומה בגבול מקסיקו. טראמפ השיב בתגובה חריפה, טוען כי ״זה מבזה שמנהיג דתי מטיל ספק באמונתו של אדם״, והוסיף שהוא ״נוצרי טוב״.
בדבריו בכנס של האקדמיה האפיפיורית למדעים ביוני 2024, קבע האפיפיור פרנציסקוס כי ״לאחר גלובליזציה כושלת, מגפות ומלחמות, אנו ניצבים בפני משבר חוב המשפיע בעיקר על מדינות הדרום הגלובלי, ומייצר עוני וסבל״ המשאיר ״מיליונים ללא עתיד הוגן״.
בנוסף, הוא קרא למדינות המפותחות לשמוט את חובותיהן של המדינות המתפתחות, תוך הצעה לבנות ״ארכיטקטורה פיננסית בינלאומית חדשה״ עם מנגנון רב-לאומי לניהול חובות בין מדינות, תוך ״אחריות משותפת״ שתאפשר מחיקת חובות ותיתן תקווה למדינות העניות.
כאפיפיור, הוא ביקר ב-59 מדינות - כאשר הוא מגיע למדינות המזרח התיכון כמו מצרים, עיראק וירדן, באזורי מלחמה באפריקה, בדרום-מזרח אסיה ובמזרח הרחוק, וברחבי אמריקה הלטינית. הוא מילא, בין היתר, תפקיד בהפשרת היחסים בין ארצות הברית לקובה ב-2014 וחתם על הסכם היסטורי עם סין שמצד אחד נתן זכות וטו לאפיפיור לגבי מינוי בישופים במדינה ולקיים יחסים גלויים עם הקהילה הקתולית בסין, אך מצד שני הסכים לתת למפלגה הקומוניסטית דריסת רגל משמעותית במינויים הדתיים במדינה.
במהלך המלחמה באוקראינה, איכזב פרנציסקוס רבים כאשר לא התייצב באופן חד-משמעי נגד רוסיה - והמשיך לקרוא לשיחות שלום והפסקת המלחמה, בעוד הוא לא מסוגל להצביע על האשם המרכזי בה בקרמלין. הוא אומנם תיאר את אוקראינה כ״מעונה״, התפלל למען קורבנות המלחמה וגינה את הפצצת הערים במדינה – אך הצהרותיו לא פעם גרמו לאכזבה וזעם בקייב ובעולם המערבי.
באחת הפעמים הוא העלה את האפשרות שהתרחבות נאט״ו היא זו שהובילה למלחמה ופעם אחרת התבטא באופן שרמז לכך שאוקראינה צריכה לאמץ את האומץ של ״הדגל הלבן״ ולנהל משא ומתן, מה שרבים הבינו כקריאה להיכנע.
פרנציסקוס, שביקורו הראשון בישראל ב-1973 נקטע בפרוץ מלחמת יום כיפור, טיפח לאורך כהונתו יחסים מורכבים עם ישראל והעם היהודי. יחסו ליהדות כדת היה חיובי באופן עקבי - "לנוצרי אסור להיות אנטישמי, שכן אנחנו חולקים את אותו השורש," הדגיש פעמים רבות. חברותו ארוכת השנים עם הרב אברהם סקורקה, שהניבה את הספר המשותף "על רומא וירושלים", ביטאה את מחויבותו לדיאלוג בין-דתי.
ביקורו הרשמי בישראל ב-2014 שיקף את אמנות המחוות שאפיינה את כהונתו: מנשיקת ידי ניצולי שואה ביד ושם והבטחת "לעולם לא עוד", ועד לעצירה ספונטנית לתפילה ליד גדר ההפרדה. אולם בשנתו האחרונה, בצל מלחמת עזה, הפכו התבטאויותיו החריפות - על פגיעה באזרחים במתחם כנסייתי, טענות על "אכזריות" ועל ירי מכוון כלפי ילדים - למקור מתיחות משמעותי.
העיתונאי הנריקה צימרמן, מידידיו הקרובים של פרנציסקוס בישראל, מציג תמונה שונה: "בזמן שאני חי, לא היה אפיפיור כל כך קרוב לעם היהודי". צימרמן חושף שהאפיפיור "בכה אחרי המפגש עם משפחות החטופים," והתכוון לבקר בקיבוץ ניר עוז, שם חיים חברים ארגנטינאים מילדותו. "הוא תמיד היה אומר: מותר לבקר את הפעילות של כל ממשלה, אבל להגיד שלישראל אין זכות קיום - זה אנטישמי ואסור".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו