הפוגרום באמסטרדם: הכתובת הייתה על הקיר - כבר שנים שאנחנו שוקלים אם לספר שאנחנו מישראל

הלם ראשוני. ואז ההבנה שהכתובת הייתה על הקיר. מזמן. לא רק מאז 7 באוקטובר. הרבה לפני. כמו הצפרדע בסיר, האש מחממת את המים לאט לאט. ופתאום מבינים שהמים רותחים.

מדברים עם חברים שצפו במשחק. גברים מבוגרים, יוצאי סיירות, בוכים. לא כי כואב להם פיזית. כי הם ראו מאורעות שחשבנו שלא יקרו יותר לעולם. עד שהם הם קרו אתמול. אחרי השוק הראשוני, חייבים להגיב. הקהילות היהודית והישראלית התגייסו במספרים מרשימים, לא משאירים פצועים בשטח.

ארגונים יהודיים הקימו חמ״לים ומקלטים לאכסן את אוהדי מכבי תל אביב ואזרחים פתחו את ביתם, נידבו את רכביהם וזמנם לאסוף אוהדים מרחבי העיר. מחמם את הלב לראות את זה, אבל מעציב ואף מכעיס שאנחנו צריכים לסמוך על עצמנו ולא על הרשויות.

אמנם עין אחת בהווה, אך שנייה מסתכלת לעתיד. הקולות שכבר רוצים לחזור לישראל, ואלו שמחכים עם ההצהרה, ממתינים לתגובת הרשויות. האם נופקר? או שהם מבינים שיש פה בעיה שורשית של אנטישמיות אלימה בקרב בני מהגרים, שחלק גדול מהם לא מגדיר את עצמם כהולנדים, למרות שנולדו וגדלו פה.

הפוליטיקאים, חברי הממשלה הימנית שנבחרה לאחרונה, פופוליסטים. כמו בהרבה ארצות, הם מדברים בגדול. השאלה (הקיומית, הלכה למעשה, מבחינתנו היהודים) היא האם הם באמת יבצעו.
ואם הם יבצעו, מה תהיה התוצאה? סביר להניח שמעגל השנאה והאש לא יקטנו. אם ישללו אזרחות ממבצעי הפוגרום, חבריהם הקיצוניים לא ישבו בצד.

כבר שנים שאנחנו צריכים לשקול היטב לפני שמספרים שאנחנו מישראל. אבל 7 באוקטובר הייתה נקודת המפנה. מאז 7 באוקטובר, הקיצוניים אזרו אומץ ומממשים את התוכניות שהצהירו עליהן במשך שנים.