היופי המהפנט והשלו בהרים המושלגים שמסביב עומד בסתירה מוחלטת להמולת העיר החרבה. אזורים נרחבים במעטפת העיר גזיאנטפ, מהגדולות שבערי טורקיה, נותרו שלמים ולא ניכר עליהם כי שרדו רעש אדמה. אך ברגע אחד, בלב העיר, הלב צונח.
בניינים שהפכו לעיי חורבות, שכבות־שכבות של תקרות בטון שהתכווצו ומחצו כל מה שביניהן, שמיכות מעופפות אחוזות בין קירות נפולים, אופניים כחולים מעוקמים על ערימה של מה שפעם היה בית, זקנה מחבקת בובת צמר ונאחזת בה בייאוש.
המתחם, שהיה פעם שכונת מגורים, הפך לזירת בוץ טובעני ולאבק אפרפר. כולו עמוס באנשים, זקנים, נשים וטף. חלקם מתחממים בקור העז מול המדורה. אחרים משוטטים עם מבט מזוגג ולא מאמין למראה עיניהם. לעיתים נשמעת יללת ייאוש. על ערימות שברי הבטון עמלים צוותי החילוץ המקומיים להציל את אחרוני השורדים.
חברתי אתמול אל יחידת החילוץ של פיקוד העורף בפיקודו של אל"מ (מיל') גולן ואך. הייתי העיתונאית הישראלית הראשונה בזירה שהגיעה לשטח וראתה את הפעילות המפעימה של חברי המשלחת, שנמצאים שם משלשום בלילה, עובדים בלי הפסקה במרוץ נגד הזמן והקור. לא עוצרים לאכול, גם לא לישון, אף שהם ערים כבר לפחות יומיים ברציפות.
עד לצהרי יום האתמול הם כבר הצליחו לחלץ חמישה אנשים חיים, ביניהם את עומר בן השנתיים. שבע שעות מאז שהצליחו להגיע אליו, אבל עדיין לא הצליחו להוציאו. מעת לעת מבצעים נוהל הדממת אתר: כל מנועי הדחפורים כבים, אתי החפירה מונחים בצד, וכולם שומרים על שקט מוחלט. בדממה המשתררת הם מקשיבים בציפייה דרוכה לקולות העולים מן האדמה. בודקים אם עומר עדיין בהכרה, ובכל פעם שהוא מגיב לקולות מרימים כולם ידיים בתודה לאללה.
רגע המפגש של מחלץ עם מחולץ חי הוא רגע שיא, אבל גם רגע של ייאוש. דבר אחד הוא להגיע אל לכוד חי, ואפילו להצליח להחדיר לו אינפוזיה, ודבר אחר לגמרי הוא להצליח לחלצו שלם מתוך ההריסות. בדיוק ברגע הזה התפרק גיל, מילואימניק, חבר המשלחת, מהנדס במקצועו. "קשה לחלץ תינוק. אף אחד לא רוצה לעבוד עם משהו שמזכיר לו את הבית", אומר גיל, אב לשני פעוטות.
"המקומיים שעבדו על חילוץ התינוק חששו להיכנס פנימה. הם ביקשו עזרה. נכנסתי יחד עם קצינה, ואז ראינו את התינוק. בהתחלה ראיתי רק רגליים וחשבתי שהוא מת. נגעתי לו בעדינות ברגל והוא זז. הוא בכה - ובכיתי איתו, ואז ניסיתי להרגיע אותו. על לכודים מבוגרים אני מסוגל להסתכל כאובייקטים, אבל על תינוק זה אחרת. זה היה יותר מדי. כמהנדס הבנתי שאי אפשר לחלץ אותו מבפנים וצריך לעשות את זה מלמעלה, לקלף את השכבות שמעליו. ארגנתי אנשים והתחלנו לעשות את זה". לאחר שבע שעות עבודה עומר חולץ. "חבר משלחת אחר שלנו הוציא אותו והעביר אותו אלי", מספר גיל.
"העברתי אותו לרופא ומשם הוא הועבר לאמבולנס. זה היה רגע מרגש מאוד, אבל כאן לא בכיתי". גיל לא דומע, אבל החברים שאיתו במשלחת זזים הצידה, מחבקים זה את זה, מנגבים את העיניים הלחות, מסדירים את הדופק המהיר. "זה כמו לידה", אומר אחד מהם, "ממש כמו לידה".