ניצול הטבח במינכן: "אפשר להאשים את הגרמנים בחוסר ניסיון ובטיפשות - אבל לא במה שקרה"

שאול לדני ישתתף בטקס הזיכרון לטבח י"א הישראלים, בעוד משפחות הנרצחים הודיעו כי לא יגיעו • "יש לנו זיכרונות קשים, אבל צריך להסתכל על המציאות הפוליטית והמדינית - ומי שתומכת בנו בעולם זו גרמניה"

"הגרמנים ניסו להציל את בני הערובה". שאול לדני, צילום: רפאל ארליך

פעמיים ניצלו חייו של שאול לדני דווקא על אדמת גרמניה. בפעם הראשונה כילד בן שמונה, כשנכלל עם בני משפחתו באחת מ"עסקאות ההצלה" של ישראל קסטנר ונשלח ממחנה הריכוז ברגן־בלזן לשווייץ.

בפעם השנייה כספורטאי הליכה בן 36, כשהצליח להימלט מהמחבלים הפלשתינים שהשתלטו על הבניין שבו גרו חברי המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים במינכן, רצחו שניים מהם והחזיקו תשעה נוספים כבני ערובה.

שני הזיכרונות המרים הללו יתאחדו בספטמבר הקרוב, כאשר יום אחר יום ישתתף לדני בן ה־86, המחזיק בשיא העולם בהליכה תחרותית ל־50 מייל, בטקסים לציון 77 שנים לשחרור מחנה הריכוז ו־50 שנה לטבח י"א הישראלים.

"צעקו לו: 'תהיה אנושי'"

לדני משחזר את אותם רגעי האימה בבוקר ה־5 בספטמבר 1972. "הייתי בדירה מספר שתיים בקומת הקרקע. כל דירה הייתה בת שתי קומות מחוברות במדרגות לולייניות פנימיות. אני הייתי בקומת הקרקע בחדר אותו חלקתי עם השחיין אברהם מלמד. הקלע זליג שטורך, שהיה בקומה השנייה בדירה שלי, העיר אותי ואמר לי שערבים רצחו את המתאבק משה ויינברג. לבשתי את נעלי ההליכה שלי, ניגשתי לדלת הכניסה הראשית של הדירה, פתחתי אותה וראיתי במרחק ארבעה מטרים את מי שהסתבר לי יותר מאוחר כמפקד חוליית הטרור - 'עיסא'. שמעתי את השיחה בינו לבין שומרי הכפר, שניסו לשכנע אותו שיאפשר לצלב האדום להיכנס ולהגיש עזרה לבני הערובה. כשהוא סירב אמרו לו: 'תהיה אנושי', והוא השיב: 'גם היהודים לא אנושיים'.

"במרחק ארבעה מטרים ממני ראיתי את ראש חוליית הטרור". הטבח במינכן, צילום: אי.פי

"נכנסתי בחזרה לדירה. עליתי לקומה השנייה, שם כולם כבר היו לבושים. כששאלתי מה קורה, הם הסיטו את הווילון מהחלון הקדמי והצביעו על כתם הדם בכניסה ואמרו: 'זה מהדם של ויינברג, כבר לקחו את הגופה שלו'. ואז מישהו אמר: 'הערבים אולי ינסו לחטוף אותנו, בואו נסתלק'. כולנו ירדנו לקומת הקרקע בדירה, לחדר השינה שלי, מישהו פתח את דלת ההזזה לגינה, יצא והתחיל לברוח בזיגזג לאורך המדשאה המשופעת. לבשתי את הטריינינג מעל הפיג'מה. כשסיימתי כולם כבר ברחו, ואז במקום לברוח הלכתי להזהיר את ראש המשלחת, ללקין, בחלק האחורי של הבניין ויחד איתו עזבתי את הבניין".

"גרמניה לקחה אחריות"

בניגוד לקרובי משפחה של הספורטאים הנספים, שהודיעו כי בכוונתם להחרים את הטקס במינכן בשל סירובה של גרמניה לשלם להם "פיצויים הולמים", מתכוון לדני להגיע למינכן. "לא אגיע עם כל המשלחת הישראלית", הוא אומר ל"ישראל היום", "מכיוון שיום לפני כן יתקיים בברגן־בלזן אירוע זיכרון לשחרור המחנה, שנדחה בגלל הקורונה. מדובר בשני אירועים שהשפיעו על חיי. בעיקר הראשון. ברגן־בלזן עיצב את האופי שלי. אני רוצה להגיע למינכן ואני רוצה לכבד את הטקס".

יש קרובים שלא מתכוונים להגיע. אתה מבין את עמדתם?

"שמעתי על כך. אני מודע למהלך הזה. שתי אלמנות (אנקי שפיצר ואילנה רומנו) מנהלות כבר 50 שנה מאבק נגד הגרמנים לקבלת פיצויים נוספים למשפחות הנספים. ברור שהמשפחות רוצות לקבל כמה שיותר בעבור האסון שנפל עליהן. חשוב לציין שכל משפחות הנספים הוכרו על ידי הצד הישראלי כנפגעות פעולות איבה. בהקשר למאבק הפיצויים הזה עולה השאלה אם מבחינה טקטית זה נכון להחרים את טקס הזיכרון. אני לא רוצה להתערב בעניין. אין לי דעה ברורה אם זה טוב להן, אם זה טוב למדינת ישראל. זו שאלה. אם הן יכולות להשיג יותר כסף, שיבורכו. אנחנו צריכים לשקול אם זה טוב למדינת ישראל מבחינת דעת הקהל העולמית והגרמנית, והאם זה טוב לקשרי ישראל וגרמניה.

קרובי משפחה של קורבנות הטבח במינכן שהגיעו לשדה התעופה בלוד, צילום: דוד אלדן /לעמ

"לנו יש אמנם זיכרונות קשים, אבל יש מציאות פוליטית ומדינית - ומי שתומכת בנו בעולם זו גרמניה. האם המאבק הזה ואיום החרם מקדמים גם את התמיכה הגרמנית או שמא פוגעים? איני יודע. אני אכבד את המעמד במינכן ואבוא מרצוני. אני מקווה שזו לא פעם אחרונה שיעשו טקס לזכר הטרגדיה הזו. אני מקווה שיעשו טקס גם בשנת ה־60. אני לא יודע אם עוד אחיה אז. אני מקווה שהדבר הזה ייזכר גם בשנת ה־100".

לדני, השוהה בגרמניה לצורך עדות על חייו בפני כדורגלנים גרמנים צעירים, מדגיש שעניינו של המתאבק גד צברי שונה מזה של משפחות הנספים. "הוא היחיד שהיה שבוי בידי המחבלים. אמנם לזמן קצר, אבל הוא היה בידיהם, הצליח להינצל והיה הראשון שהזעיק את הרשויות ויידע אותם על ההתקפה", מספר לדני, ומוסיף: "הוא טוען, שהוא נפגע נפשית מהתקיפה. אני לא בעמדה לשפוט את טענתו מבחינה רפואית או פסיכולוגית. הוא לא קיבל כל פיצוי. אמנם משרד הביטחון נותן לו כנפגע טרור חלקי כמה מאות שקלים כל חודש, אבל הוא טוען, שכשהגרמנים העבירו לאחר הטבח סכום סיוע בסך 3.2 מיליון מרקים, הוא הועבר למשפחות הנספים והוא לא קיבל דבר. עד היום הוא לא הצליח להסביר טוב את מצבו. לדעתי, אם יתקבלו פיצויים, גם לו מגיע פיצוי. לי לא מגיע דבר. לא נפגעתי נפשית. מעולם לא טענתי כך. אני לא יכול לדבר בשם הניצולים האחרים, אבל אני חושב שגם הם לא נפגעו".

אין לך דרישות מהצד הגרמני - חשיפת מסמכים? נטילת אחריות?

"מהרגע הראשון, ולאורך השנים, הבנתי שגרמניה לקחה אחריות על שלומם של בני הערובה. הם הציעו כסף כופר למחבלים, הצעה שנדחתה. ואז הם היו מוכנים לשחק משחק כפול: להסכים לכאורה לדרישת המחבלים שיעבירו אותם ואת בני הערובה למדינה ערבית ובו בזמן לפעול לשחרור בני הערובה בכוח. מאחר שאלו היו ישראלים, הגרמנים לא רצו שדם יהודי יישפך שוב על אדמת גרמניה. לא כל מדינה היתה מוכנה לעשות זאת. 

"נותרה שאלת הביצוע, יישום האחריות הזו. הביצוע היה נורא. פעולת החילוץ הטובה ביותר יכולה הייתה להתבצע בכפר האולימפי עצמו. אבל בגלל הריכוז העצום של כלי תקשורת במקום, הגרמנים לא רצו שוב להציג בעיני העולם פעילות מלחמתית גרמנית ורצו שכל התהליך של ניסיון השחרור יתבצע מחוץ לעיני התקשורת בשדה תעופה סגור, קרוב למינכן. צריך גם לזכור, שבאותו זמן הפעלת כוחות צבא בגרמניה יכולה הייתה לצאת לפועל רק בהחלטת הבונדסטאג, ולא היה זמן להתארגן לכך".

לדני המשיך ומנה את הכשלים של מבצע החילוץ: "הגרמנים היו זקוקים למתנדבים מאחר שלא היו להם מספיק כוחות מאומנים לביצוע פעולת החילוץ המתוכננת. נוסף לכך, ב־72 בגרמניה מי שהלך למשטרה לא היו האנשים הכישרוניים ביותר. רצון היה אבל לא ניסיון.

"הייתה גם הגאווה הלאומית הגרמנית, שבאה לידי ביטוי בכך שלא היו מוכנים לקבל את עזרת מדינת ישראל שהציעה שהכוחות שלה ישחררו את בני הערובה. הם לא היו מוכנים אפילו לקבל את העצות של ראש המוסד זמיר וראש השב"כ כהן, שנשלחו לגרמניה.

"הגרמנים תכננו מבצע חילוץ, אבל לא היה להם ניסיון קודם והם עשו טעויות שהצבא שלנו לא היו עושה. הם לא ידעו מה מספרם המדויק של המחבלים. חשבו ארבעה־חמישה. אבל רק כשהעבירו באוטובוסים את המחבלים ובני הערובה למסוקים התברר שהיו שמונה, והמידע לא הועבר הלאה למתכנני האמבוש בשדה התעופה. אחר כך שני המסוקים אמורים היו לנחות במקומות שונים בשדה התעופה כדי לנסות לפצל את כוחות האויב, אך שניהם נחתו באותו מקום. הגרמנים גייסו מתנדבים ככוחות חילוץ וצלפים, אך לא הצליחו להשיג לצלפים נשק עם מכשור לראיית לילה וגם לא וידאו שיהיו בשדה שריוניות, שיוכלו להתקרב למסוקים".

"אפשר להאשים את הגרמנים בחוסר ניסיון ובטיפשות, אבל לא באחריות למה שקרה", טוען לדני ומוסיף: "לגרמנים היה רצון להציל את בני הערובה, הביצוע של הרצון הזה היה נוראי. אני לא חושב שיש כאן אחריות משפטית, אבל את זה משפטנים צריכים לקבוע. לגבי המסמכים של הנתיחות לאחר המוות של גופות הספורטאים, אלה יאפשרו לבדוק אם כדורים של המחבלים או של השוטרים הגרמנים הם שפגעו בהם".

לסיום אומר: "אני לא מהאוהדים הגדולים של גרמניה בגלל העבר האישי שלי, אבל ברור שמבחינה עקרונית הם רצו לפעול כדי לשחרר את בני הערובה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר