"הצבא שודרג": הנשים האוקראיניות מתייצבות להגנת המולדת

ערב לפני הפלישה הרוסית לאוקראינה, ירינה ארייבה היתה עסוקה באלף ואחד עניינים. "עשיתי את העבודה היומיומית שלי במועצת העיר, הגשתי את העבודות לאוניברסיטה שבה אני לומדת והתכוננתי לחתונה שלי, שתוכננה להתקיים ב-6 במאי", מספרת ארייבה בת ה-21 בשיחה מקייב. "אני ובן זוגי עמדנו לסיים את השיפוץ של הדירה שלנו, והמטרד הגדול ביותר שלנו היה לא להוציא יותר מדי כסף על השיפוץ והחתונה".

אבל עם הפלישה הרוסית ב-24 בפברואר, החיים של ירינה ובן זוגה סביאטוסלב השתנו בבת אחת. זמן קצר לאחר הפלישה, הם מיהרו להירשם ל"הגנה האזורית" - יחידות של אזרחים חמושים שעברו אימון צבאי בסיסי ביותר. עוד לפני העלייה על מדים, הם עברו בכנסייה. "החלטנו להקדים את החתונה כי חששנו לאבד קשר וגם כי רצינו להיות יחד, למקרה שמישהו מאיתנו ימות או אפילו שנינו", מסבירה ארייבה.

חלק מההצלחה

הצעירה הקייבנית היא רק אחת מעשרות אלפי נשים אוקראיניות שהתגייסו למאמץ המלחמתי של מדינתן. הן בלטו עוד לפני תחילת המלחמה, באימונים של ההגנה האזורית, שאליה נרשמו אף פנסיונריות, וגם אחריה, כאשר השתתפו במגוון רחב של משימות - בין שבתפירת אמצעי הסוואה או הכנת בקבוקי תבערה, ובין שביציאה להשתתפות פעילה בקרבות במסגרת הצבא.

הצבא האוקראיני הצליח להפתיע את העולם כולו בעמידתו האיתנה מול הפלישה הרוסית, ולנשים המשרתות בו יש חלק בהצלחה הזו. באוקראינה אין גיוס חובה לנשים (רק רישום של בעלות מקצועות נדרשים בנות 18 עד 60), אבל שיעור החיילות עומד על 17% - גבוה, למשל, לעומת הצבא הרוסי (12%), וחשוב מכך: גבוה פי שניים מזה שהיה בשנת 2014, אז סיפחה רוסיה את חצי האם קרים ותפסה את צבא אוקראינה לא מתפקד. כדי להדוף את התקדמות הבדלנים הפרו-רוסים במחוזות דונייצק ולוהנסק, התבססה קייב על אלפי מתנדבים - ומתנדבות.

אולנה בילוזרסקה היתה אחת מהן. "אף שלא היה לנו אז צבא של ממש, נשים שרצו להגיע אז לחזית ולהילחם נרשמו כטבחיות או כתופרות", מספרת בילוזרסקה בת ה-42. "לפי החוק, לנשים אסור היה למלא תפקידים קרביים". בילוזרסקה התעקשה להילחם, והפכה לצלפית מצטיינת ומעוטרת. לימים היא אף כיכבה בסרט תיעודי על נשים בשירות קרבי, "הגדוד הבלתי נראה". ב-2016 שונה החוק, ולנשים התאפשר להתגייס לא רק לתפקידים תומכי לחימה.

שוויון פורמלי

הצבא האוקראיני השלים את ההיערכות שנתיים אחר כך, ובילוזרסקה הפכה למפקדת מחלקה בחיל הנחתים. היא השתחררה ב-2020, אבל עלתה על מדים פעם נוספת ימים בודדים לפני הפלישה, כשהבינה את מה שהיא הגדירה כדבר "בלתי נמנע".

מתוך ניסיונה כלוחמת וקצינה, היא קובעת בנחרצות: "פתיחת השורות לנשים שדרגה את הצבא. זה לא רק משום שמספר הנשים עלה בצבא במקביל לשיפורו; אחת התרומות הגדולות של הנשים היא המוטיבציה: הגבר יתבייש לגלות מורך לב לצד אישה. יש לנו שוויון פורמלי בצבא, והנשים הן חיילות בדיוק כמו עמיתיהן. מנגד, הצבא הוא חתך של החברה, וכל התופעות החיוביות והשליליות שיש בחיים האזרחיים מתבטאות גם כאן. כלומר, יש גברים שמתייחסים לחיילות כמו באזרחות: מנסים להגן עליהן, חולקים מחמאותיש מפקדים שעדיין מתעקשים שלא להתיר לנשים לצאת למשימות קרביות. בחורות שמתעקשות להילחם משיגות בסוף את שלהן - או עוברות ליחידות אחרות".

ההתעקשות להיות בחזית זינקה במהלך הפלישה הרוסית, וברשתות החברתיות באוקראינה התרבו צילומים של נשים עם רובים ומטולים. גם הקורבנות הגיעו: בתחילת מארס נהרגה אולגה סמידיאנובה (48), אם לשישה ילדים ביולוגיים ואם מאמצת לשישה נוספים. היא התעקשה לא לעזוב את שדה הקרב וטיפלה בפצועים תחת אש, עד שפגז רוסי נחת קרוב מדי. דוגמה נוספת היא הסמלת אינה דרוסובה, שהפכה לאישה הראשונה שמקבלת את העיטור הגבוה ביותר - "גיבור אוקראינה": דרוסובה הצילה עשרה לוחמים תחת אש ליד העיר סומי.

לא רק לוחמות

מנגד, התרומה של הנשים למלחמה אינה נמדדת רק בהשתתפות בקרבות, בוודאי ביחידות של הגנה אזורית, שמלכתחילה נבנו כמערך סיוע טקטי. "לי היה ברור שאני לא מתאימה לקרב דווקא", משתפת ארייבה. "פיזית, אני לא מספיק חזקה, בניגוד לכמה בנות אחרות אצלנו ביחידה שלא נופלות מהגברים בשום דבר. אבל אני לא שם. מעולם לא עסקתי בספורט, לא יצאתי לצעידות ארוכות. חששתי שאהפוך למעמסה, כולם ירוצו ואני אאבד נשימה. אני מבינה שאני אישה, ועבור בחורים רבים, אפילו ברמה הלא-מודעת, אהפוך למישהי שיש להגן עליה, גם אם אנו נלחמים כתף אל כתף. אז לא הייתי רוצה להעמיד מישהו בסכנה כי הוא יצטרך להגן עלי".

אט-אט החלו לשוב למרכז המדינה גברים שמילטו את משפחותיהם מערבה, רבים מהם בעלי ניסיון צבאי ואף קרבי. כך נדחקו צעירים וצעירות פטריוטים אך חסרי ניסיון למשימות עורפיות יותר. ארייבה, למשל, מצאה את עצמה עוסקת בהסעות מבוקר עד תחילת העוצר, ותורמת את חלקה למאמץ לגייס קסדות, משקפי מגן, כוונות ועוד ציוד עבור היחידה.

"מבחינתי, זו מלחמת העצמאות שלנו", היא מסבירה את המוטיבציה שלה, "המלחמה הזו תביא לפירוקה של הפדרציה הרוסית, והלוואי שזה יקרה מוקדם ככל האפשר". בילוזרסקה, מצידה, אולי לא מסתכלת רחוק כל כך, אבל המטרות של המלחמה ברורות לה: "היא צריכה להסתיים בשחרור קרים ודונבאס במלואם, ובכך שתשלם פיצויים בגין אלפי ההרוגים וההרס שהותירה אחריה".