אנחנו נוסעים למלחמה, אל גבול מולדובה־אוקראינה. בנתיב הנגדי - מכוניות הנמלטות מן האש. פתיתים רכים רוקדים על זגוגיות חלונות הרכבים, ושכבת שלג חגיגית עוטפת את ההרים. מלחמות כבר כן קורות בחורף.
לא טסנו למולדובה. השמיים שלה נעולים כבר שבוע. נדמה כי הרפובליקה הצעירה והענייה הזאת חוששת שהיא הבאה בתור. טסנו ליאישי שברומניה דרך ורשה שבפולין, ומשם המשכנו באופן רכוב לקישינב. משלחת של עיתונאים, שבאה לסקר את הסיוע של הקרן לידידות לפליטים היהודים באמצעות מזון, תרופות, ביגוד, הסעות, דיור זמני וגם סיוע נפשי. מאז פרוץ המלחמה, גייסה הקרן כבר ארבעה מיליון דולר מידידי ישראל בארה"ב ובקנדה.
בדרכים הארוכות עיינתי בספרו של יובל נח הררי, "ההיסטוריה של המחר". בפרק הראשון, מתאר נח הררי שהמאה ה־21 שונה מהותית מהמאה שקדמה לה, מפני שהאנושות הולכת ומתקדמת לקראת הדברת הרעב, המלחמות והמגיפות.
ניתוח יפהפה ועמוק מציג ההיסטוריון הישראלי, שספריו הגיעו לכל קצות תבל. כמה יפה, ככה כואב. כואב כמו העיניים המבולבלות של ייבה, פעוטה בת שנה ושלושה חודשים, שנמלטה מן התופת בקייב, התגלגלה עם אביה לרומניה וכעת בורחת איתו לברצלונה. כואב כמו המסיכה המוזרה שאביה עוטה על פניו מפני המגיפה המשתוללת. היא עוד כאן, הקורונה, גם אם פוטין עושה הכל כדי שנשכח. כואב כמו המדפים בסופרים ההולכים ומתרוקנים באוקראינה, מדינה שזכתה לכינוי "אסם התבואה של אירופה".
שבוע מפרוץ המלחמה, אנחנו מתחילים להבין שאנחנו לא מבינים. התזות שביקשו לפענח ולסדר לנו את העולם מתנפצות. החלומות על עולם בטוח וטוב יותר שנותיר כאן לצאצאינו הולכים ומתאיינים. המראות של משפחות נסות אל הלא־נודע, בלי לדעת עד מתי, הם פלאשבקים למאה הקודמת. האיומים של מוסקבה על שימוש בנשק גרעיני, והמרוץ הפרוע של טהרן במעלה הצנטריפוגות, הם, לדאבון הלב - ההיסטוריה של המחר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו