“מצאנו את עצמנו עם 6,595 אנשים שכולם בריאים, אך כולם בלחץ נוראי ובלי מזוודות - ואת כולם צריך לארח ולהאכיל". כך, מסכם פרסי פרוול, ראש העיירה הקטנה גנדר את מה שראה במו עיניו ב-11 בספטמבר 2001, כאשר כמעט משום מקום מספר התושבים בעיירה שלו הכפיל את עצמו בכמה שעות בודדות.
הסיבה לכך: מאות מטוסים שהיו בדרכם לצפון אמריקה בזמן מתקפת הטרור הרצחנית על ארה"ב קיבלו הוראה חד משמעית: לנחות בשדה התעופה הכי קרוב כי ארה"ב סגרה את המרחב האווירי שלה.
מתוך כ-400 המטוסים שהיו באוויר מעל האוקיינוס האטלנטי, חצי עשו אחורה פנה ונחתו מאיפה שהמריאו, אך חצי אחר שהיה כבר קרוב לצפון אמריקה, נאלץ לנחות בקנדה, ו-38 מהם בשדה תעופה קטן לצד עיירה קטנה בשם גנדר.
העיירה, שמנתה אז פחות מ-10,000 איש יצאה מגדרה כדי לארח את התושבים, שנתקעו כמעט שבוע שלם במקום עד שארה"ב פתחה מחדש את המרחב האווירי והרשתה להם להמריא ליעדם.
פרוול, שהיה סגן ראש העיר באותו יום, לא ידע עד כמה הרוח הקנדית של שכנות טובה ועזרה לזולת תהפוך להיות שם נרדף לעיירה שלו. בגלל החשש שיש עוד מטוסים שמשתתפים במתקפה הקשה על ארה"ב, הרשויות לא לקחו סיכונים ולא נתנו לנוסעים לפרוק את מזוודותיהם מבטן המטוס. וכך למעשה, הופקד על פרסי ותושבי העיירה גנדר להיות האחראים לרווחתם של אלפי אנשים זרים שנחתו אצלם כרעם ביום בהיר.
"הדבר הכי חשוב שהיינו צריכים לתת להם זה אהבה וחמלה כי זו היתה תקופה קשה לכולם, ובמיוחד לאנשים שנתקעו במקום זה שמעולם לא שמעו עליו. חלק מהם ממש פחדו. הם היו מ-95 מדינות שונות, מכל גזע ודת, אוריינטציה מינית ופוליטית, וגם היו להם הגבלות מזון שונות", כך מספר פרוול.
גנדר, שנמצאת פרובינציית ניופינלנד שבמזרח קנדה, נבנתה סביב שדה התעופה הקטן שלה ששימש את הכוחות הבריטיים במלחמת העולם השניה והיה גם למקום שממנו המריאה הטיסה הטרנס-אטלנטית הראשונה אי פעם בשנת 1946.
שדה התעופה הזה הוא למעשה נקודת התקשורת האחרונה של מטוסים שיוצאים מצפון אמריקה לכיוון אירופה, ונקודת התקשורת הראשונה לאלו שעושים את הדרך ההפוכה, ולכן לא פעם הוא מכונה "צומת הדרכים של העולם".
אך למרות חשיבותו, שדה התעופה אינו בנוי למטוסים גדולים. ולכן חלק ניכר מהמטוסים שנחתו שם עשו זאת מתוך ידיעה שהמסלול אולי לא יעמוד בכך, ונאלצו להוריד את שאריות הדלק שהיו להם מחשש שמשהו ישתבש.
"יש לנו בגנדר תכניות חירום כדי להתמודד עם אסונות, אך אלו בדרך כלל קשורים למצבים מוכרים של חוסר תקשורת של מטוסים ותיאומים שונים, ועשינו תרגילים וסימולציות על מקרים שבהם יש התרסקות או הרס רב, אך מעולם לא תרגנו מצב שאלפים מגיעים אלינו חסרי כל, שצריך לתת להם מזון ומקלט למשך 3 ימים שלמים. בסופו של דבר, הכל נשען על נכונותם של האזרחים לעזור רשויות: התושבים של העיירה פתחו את בתיהם לזרים, נתנו להם להתקלח בביתם, ונתנו להם אוכל ולפעמים פשוט חיבקו וניחמו אותם. לא היה לנו הרבה זמן לעכל את מה שקרה".
פרוול היה למעשה ראש ממשלת קנדה של האזור, כפי שרודי ג'וליאני היה למעשה המנהיג של אמריקה באותו יום ארור. מה שהוא קבע, זה מה שקרה, רק כדי שאלפי האנשים הזרים יוכלו לשהות באזור. אך למעשה, למרות שהוא זה שניהל את הדברים, התושבים בעצמם נרתמו לסייע, וכך גם החברות המקומיות. כולם התגייסו למאמץ. גם חברת הטלפון המקומית שמה לב שאנשים נותרו ללא דרך לתקשר עם ביתם (עוד לפני הסמרטפונים), הקימה מתחם ייעודי של טלפונים ציבוריים ונתנה להם לחייג חינם למשפחותיהם. התושבים המקומיים דאגו למשל שנוסעים יהודים שומרי כשרות יוכלו לקבל אושר כשר למרות שהיו צריכים להביא אותו במרחק של שעות נסיעה מעיר הבירה המחוזית, סנט ג'ונס.
"כמובן שמחמיא לנו לשמוע שאנחנו מיוחדים בכל העולם, אבל זה לא רק אנחנו. לאורך השנים אפשר לראות את דפוס ההתנהגות הזה אצל קנדים בעת משבר. הכלל המייסד של כמעט כל דת בעולם הוא כלל הזהב, ואהבת לרעך כמוך, וזה למעשה הבסיס שעליו מושתתת האנושות", פרוול מצטנע.
פרוול מציין כי דווקא העובדה שאלפי האנשים הגיעו לעיירה כמו גנדר, ולא נגיד, לעיר גדולה כמו טורונטו, נתנה לשני הצדדים יתרון. לזרים שהגיעו, משום שקיבלו יחס חם שדאג לכל צרכיהם, וגם לתושבים, משום שלא היו מוגבלים באילוצים בירוקרטיים שונים בניסיונם לסייע. כי כולם מכירים את כולם, החל מראש העיר ועד לחברת הטלפון המקומית.
כמובן, היתרון של היותה גנדר עיירה קטנה היה גם חיסרון בכל הנוגע לאמצעים שעומדים לרשותם, אבל גם את זה פתרו. "כשמספר התושבים שלך כמעט מוכפל בתוך כמה שעות, בסוף נגמרים התחתונים, נייר הטואלט והמזון, והכל למעשה אוזל מהמדפים, ולכן היה צורך בתיאומים נרחבים הרבה יותר מבדרך כלל כדי לענות על כל הצרכים. ולכן התושבים שלנו הוציאו את כל מה שיכלו מהארונות שלהם והביאו לשדה התעופה את הבגדים שלהם כדי לוודא שיהיה להם מה ללבוש. וכך גם בענייני אוכל. היו לאנשים שונים מגבלות שונות ורצינו להתאים את עצמנו לכך. אין לנו הרבה מחסנים או אנשים שיודעים איך להכין אוכל כשר, אך הסתגלנו למציאות החדשה, כדי שאנשים יוכלו לחיות כפי שהם בדרך כלל חיים, גם כשהם על תקן מבקרים". הוא מסביר שתושבי המקום גם נרתמו לסייע לאנשים שנקלעו למצוקה בריאותית בגלל המצב החדש - התרופות והמרשמים שלהם היו בתוך המזוודות, שכאמור הושארו בתוך המטוסים, ולכן היה צריך למצוא פתרון מהיר לפני שמצבם הידרדר, וכל זאת בעיירה שכוחת אל שבה אין כמעט בתי מרקחת.
"לאף אחד לא היתה גישה למזוודות בבטן המטוס, ולא הרשו לנו לגשת ולהוציא דברים מהם. היו אנשים שלא תכננו להיות תקועים ולכן לא היו להם מרשמים וחדשים, ואחרים שהמרשמים שלהם היו במזוודות, אז גייסנו את כל הרוקחים והרופאים שיכלנו למצוא והם יצרו קשרים בכל העולם. זה לא עניין של מה בכך, כי מרשם בארץ אחת אינו בהכרח זהה כמרשם בארץ אחרת. אסור היה לנו לטעות בדברים האלו", הוא מספר על החלק הפחות מוכר של המבצע, שזכה לכינוי "מבצע סרט צהוב".
התושבים והנוסעים רקמו קשרים שעד היום נשמרים. המעשים שלהם נתנו השראה למחזה מוצלח בברודווי. והעיירה גנדר היתה נקודת אור חזקה בשבוע חשוך במיוחד לעולם. אך עבור פרוול והתושבים, הם בסך הכל ענו למה שהגורל ייעד להם.
"התשובה לשנאה היא אהבה, והתשובה לחושך היא אור. מבחינתנו זה לא ביג דיל. פשוט עשינו את מה שכל בן אדם היה צריך לעשות, עשינו לאורחים את מה שהיינו מצפים שיעשו לנו אם היינו נקלעים לאותו מצב", הוא מסכם בנימה אופטימית. “כאשר האנשים עזבו, הרגשנו כאילו אנחנו מאבדים חברי משפחה. ורק אז היה לנו זמן להסתכל אחורה ולעכל את מה שקרה. חלק מאלו שהתארחו פה אצלנו איבדו את יקיריהם במתקפת הפיגועים. זוג אחד שהיה פה איבד את בנם הכבאי באירועים ורק גילו את זה במהלך שהותם פה, כמה ימים אחרי האירוע. יש כל כך הרבה סיפורים כאלו. ובסופו של דבר, הם עזרו לנו להתמודד עם מה שאנחנו חווינו. הרגשנו שבזכותם אנחנו יכולים לעזור. שאנחנו חלק מההיסטוריה", אומר פרוול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו