עבור רבים אירועי ה-11 בספטמבר ייצרבו לעד כטרגדיה עולמית, וכמובן, עבור משפחות הקורבנות, גם כטרגדיה אישית.
אך עבור סקוט הוניג, יהודי מניו יורק, האירוע היה נקודת מפנה בחיים. האירוע נתן לו קריאת השכמה והבהיר לו שהחיים קצרים: ימים בודדים לאחר קריסת המגדלים הוא הציע נישואים לחברתו סטפני. לא כך הוא תכנן את המהלך, אבל הוא הרגיש שהוא חייב.
"עד אז לא הרגשתי שאני מוכן מספיק להציע נישואים, זה הרגיש לי מוקדם מדי", כך אמר סקוט ל"ישראל היום" על הלך הרוח שלו ב-10 ספטמבר 2001, יום לפני לפני המתקפה הנוראית על אמריקה.
סקוט אמנם ידע שהיא "האחת" ושבקרוב הוא יעשה משהו כדי למסד את היחסים, אבל הוא לא תיאר לעצמו שבתוך פחות משבוע הם כבר יהיו מאורסים.
אז בין כל הדיווחים על הטרגדיה, מה היה הרגע שבו גמלה בליבו ההחלטה?
מתברר, שמחזה קורע לב של אדם שאיבד את בת זוגו באחד ממגדלי התאומים ביום שבו היה אמור להתארס לה - הוא שהכריע (על כך בהמשך).
המתקפה גרמה לך להרגיש משהו חדש ופתאומי?
"זה קצת משניהם. סטפני ואני כבר היינו זוג יותר משנה באותה תקופה, אבל אני חושב ששנינו ידענו כבר אז שזהו זה, שזה יוביל לנישואים. אז במוחי כבר היו לי תכנונים שאולי בדצמבר, אולי באביב אציע נישואים. השתעשעתי ברעיון של איך ומתי אני אציע נישואים. אך הנסיבות (הפיגוע) גרמו לי להרגיש שהזמן דוחק קצת יותר".
הוא מספר שבאותה תקופה, סטפני בדיוק הייתה אחרי סיום לימודי התואר הראשון שלה באוניברסיטה בבינגהאמטון בצפון מדינת ניו יורק, שם הם נפגשו לראשונה. היא עברה לגור במנהטן באפר ווסט סייד יחד עם שותפים לדירה, שחלק מהם למדו לתואר שני או כבר מצאו עבודה, אך סטפני בדיוק הייתה לפני תחילת לימודיה לתואר שני בקווינס קולג'.
"אני בדיוק סיימתי את הסמסטר האחרון שלי לתואר שני בבינגהאמטון. כך שתחזקנו את היחסים מרחוק. התחלתי ללמד באוניברסיטה, ולסיים את חובותיי האקדמיים לקראת קבלת התואר בדצמבר," סקוט מספר. באותה תקופה, במקביל ללימודיו האקדמיים, עבד סקוט כמורה בתיכון לכתיבה יוצרת באנגלית.
"זה היה השבוע השני שלי כמורה, ומישהו בדיוק רץ למשרד של המורים ואמר שמטוס התרסק באחד ממגדלי התאומים, וכמו כולם באותו הרגע, לא התרגשנו יותר מדי, רק חשבנו שזו תאונה נוראית. מישהו בבית הספר הדליק את הטלוויזיה בחדר המורים כך שאנשים יוכלו לעקוב מקרוב. ואז צפיתי בשידור ישיר כשהמטוס השני פגע".
איפה הייתה הטלוויזיה?
"היא הייתה באחד המשרדים של המורים, התלמידים לא יכלו לצפות. בדרך כלל כשיש אירוע חדשותי גדול, מדליקים את הטלוויזיה בחדר המורים כדי שיוכלו לעקוב בין השיעורים. אני זוכר שכאשר המטוס השני פגע - כולם פתאום הבינו שזו כבר לא תאונה, כי מה הסיכוי ששני מטוסים יפגעו בטעות במגדלים שונים במרכז הסחר העולמי? אז בגלל שלא היינו באזור העיר ניו יורק, הלימודים המשיכו פחות או יותר כרגיל, אבל בתור מי שגר בעבר באזור העיר, היה לי קשה מאוד להמשיך כרגיל בעבודה. לפני המטוס השני היו קצת דיבורים בין המורים, ואז כאשר המטוס השני פגע, החדר נכנס לדממה מוחלטת. וכולם החליפו מבטים, כי הבנו שזה לא היה יכול להיות תאונה."
רק צוות המורים ידע?
"צוות המורים ידע, אבל קצת אחרי שהיה ברור שזה טרור, אחד המנהלים בבית הספר הודיע במערכת הכריזה של בית הספר ש'פגעו מטוסים במגדלי התאומים, אנחנו לא יודעים את הפרטים, אבל כולם צריכים להמשיך כרגיל ואנחנו נעדכן אתכם כשיהיו עוד פרטים'. בדיוק לימדתי שיעור של כיתה י"ב ונתתי להם משימה לכתוב חיבור שבו הם צריכים להשתמש בכמה מילים רנדומליות שאני נותן להם. המילים היו מרית וכדור חופים. אחד התלמידים כתב חיבור על כך שמטוס התרסק אל תוך מגדל בגלל שהנוסעים שיחקו בכדור חופים וזה נכנס לתוך תא הטייס והסיח את הטייסים, ואז המטוס התרסק והם היו צריכים לאסוף את כל שאריות הגופות עם מרית מהרחוב. הייתי כל כך מזועזע שהתלמיד יכול לעשות צחוק ממה שקרה, וזאת אפילו לפני שידענו מה עלה בגורל הבניינים. אבל הם היו תלמידים והם לא הפנימו שזו לא סתם תאונה, וזו הדרך שלהם להתמודד עם זה. הם הרגישו רחוקים מספיק מהאירוע וזה לא פגע בהם באופן אישי. אז סיימתי ללמד בערך בצהריים, והדבר הראשון שרציתי לעשות זה להתקשר לסטפני. אפילו שהיא לא עבדה או למדה באזור מגדלי התאומים וגרה בחלק הצפון-מערבי של מנהטן, לא ידעתי מה התוכניות שלה באותו יום. אולי היא בדיוק החליטה לקחת יום כיף ולטייל באזור מגדלי התאומים או לבקר חברים שם. לא היה לי מושג. אבל כמובן, לא הייתה שום דרך להשיג אותה ולהשיג אף אחד, כי רשת התקשורת הסלולרית קרסה. אבא שלי בדיוק היה בנסיעה לצפון קרוליינה, והוא היה אמור לחזור הביתה באותו היום, אז אני מנסה להשיג את שניהם. ואני לא מצליח להשיג אף אחד מהם."
הייתה אפשרות כלשהי שהוא היה באחד המטוסים?
"לא ידעתי בדיוק את הטיסות שלו, אז רצה במוחי המחשבה שיש אפשרות כזאת. בכל אופן הוא היה אמור לטוס יותר מאוחר באותו היום, וכמובן, בסופו של דבר כל המטוסים קורקעו והוא פשוט שכר רכב ונהג הביתה. אבל לא ידעתי את זה באותו הרגע, כך שבראשי חשבתי לעצמי, אני לא יודע איפה החברה שלי, אני לא יודע איפה אבא שלי. הדבר הזה בדיוק קרה, ויש אפשרות שאחד מהם או שניהם נפגעו, ונחרדתי מהמחשבה הזאת."
כמה זמן לקח עד שיצרת איתה קשר?
"לקח כמה שעות. בערך ב-4 אחה"צ הצלחתי סוף-סוף לתפוס את כולם. וידעתי שכל מי שיכול היה להיות שם נמצא בריא ושלם. במשך כל היום וגם אל תוך הלילה הייתי דבוק למסך הטלוויזיה. כולם הראו את מה שקרה שוב ושוב. חברים באו אלי לדירה, והסתכלנו בדממה ובכינו, זה היה נורא. בשלב מסוים בחדשות ראיתי שדרנית שעומדת בזירת האסון במנהטן ובדיוק עבר מאחוריה אדם שהחזיק תמונה. המיקרופון שלה פתאום קלט את מה שהוא אמר לעוברים ושבים: 'ראיתם את האישה הזאת? זאת החברה שלי, היא עבדה באחד המגדלים? הייתי אמור להציע לה נישואים הלילה'. זה שבר אותי. הרגע הזה בטלוויזיה שבר אותי. וידעתי, מכל מה שראיתי בתקשורת, שהסיכוי שהוא ימצא אותה בחיים הוא אפסי. כששמעתי אותו אומר את זה, הרגשתי קליק כלשהו אצלי, כאילו הגוף שלי אומר לי: 'למה אתה מחכה?' הכל יכול לקרות בכל רגע. ואם אני יודע שהיא האחת בשבילי, אם זו האישה שאני רוצה להיות איתה למשך החיים, למה אני מחכה עד דצמבר, למה אני מחכה לאביב? אני הולך לעשות את זה. והתחלתי בהכנות".
אז בתוך שבוע הצלחת לגבש תוכנית עם טבעת והכל?
"כן, מייד התקשרתי להורים שלי באותו יום או ביום למחרת ואמרתי להם: אני חוזר הביתה בסוף השבוע הזה ואני הולך להביא את סטף איתי, ואני הולך להציע לה נישואים. אז הותכנית הייתה שאני אצא מבינגהאמטון ביום שישי, אסע למנהטן ואקח את סטף, ואז אסע להורים שלי. זה היה די מוזר לעשות את זה כי הם בדיוק עברו לבית חדש לפני שבועיים. אבל סטפני לא ראתה בזה משהו חריג כי היא חשבה שלאור כל האירועים אני בטח רוצה לראות את משפחתי ולחבק אותם.
"אז לקחתי אותה מהעיר ונסענו לבית החדש של ההורים שלי, כך שהייתי צריך הוראות להגיע לבית שלהם בלונג איילנד. ואז ביום שלמחרת, ההורים שלי המשיכו לפרק את המזוודות, והם רצו להתחיל לצבוע את ארונות המטבח. לסטף היה קצת ניסיון בצביעה כך שזו היתה סיבה טובה להביא אותה כי היא ידעה מה שהיא עושה. אז היא ואני התחלנו לעזור להם לצבוע, והחלטתי שאני צריך לגרום לה לכעוס (כדי לבנות בילד-אפ להצעת הנישואים), ואמרתי לה שסבא וסבתא שלי התקשרו וצריכים את העזרה שלי. וזה היה כמובן שקר מוחלט. אז כאמור עזבתי והשארתי אותה לבד עם הוריי לצבוע את ארונות המטבח. כשעזבתי היא הסתכלה עלי במבט שמראה שהיא רוצה לרצוח אותי, כאילו אומרת לי 'אני לא מאמינה שאתה משאיר אותי פה לעשות את זה'.
"אז כמובן לא הלכתי לסבא וסבתא שלי אלא נסעתי לסטוני ברוק, להורים שלה. כשבדרך התקשרתי אליהם ואמרתי להם שאני מגיע, הם התלהבו ואמרו, איזה יופי שאתם באים. אך הבהרתי להם, 'לא לא, רק אני מגיע'. הם חשבו שזה מוזר אבל אמרו אוקיי, אבל גם להם לא נפל האסימון שאני מתכנן הצעת נישואים. הגעתי, ישבתי איתם ועם הבן שלהם, זאק, בפטיו שלהם. אמרתי דברים טובים על סטף, ולא סיפרתי להם את כל הסיפור על למה אני רוצה להציע נישואים, לא רציתי שזה יעמעם את החגיגיות. וסיימתי בסוף עם המילים: 'אני פה כדי לבקש את רשותכם לבקש את ידה'. כשאמרתי את זה, הלסתות שלהם נשמטו, וכולנו פשוט ישבנו שם בדממה למשך 30 שניות. הם היו בהלם. תודה לאל, זאק, הגיס שלי, שבר את הדממה ואמר: 'טוב, אני בעד'. ואז התחבקנו ובכינו ביחד. זה היה רגע טוב. ידעתי שלאמא של סטף יש טבעת שעברה אליה בירושה שהיא רוצה להעביר לסטף ברגע המתאים, אז היא הוציאה את הטבעת והסבירה לי שוב את החשיבות של הטבעת וכו'. אז עזבתי את ביתם עם הברכה שלהם ועם טבעת אירוסים. ואני ידעתי שלסטף יהיה גם משהו ממני, ולכן נסעתי חזרה ליישוב הקודם שבו גרו ההורים שלי, איפה שגדלתי בצעירותי, ואספתי את סבא וסבתא שלי, והם עזרו לי לבחור זוג עגילים עם יהלום.
"החזרתי את סבא וסבתא שלי הביתה וחזרתי להורים שלי בפליינוויו, וכשנכנסתי סטף הסתכלה עלי שוב במבט של רצח, ואפילו יותר רצחני, כי עברו ארבע שעות והיא הייתה היחידה שעזרה לצבוע את הארונות במטבח בהיעדרי, ובצדק היא חשבה לעצמה שאני השארתי לה לעשות את העבודה המלוכלכת. ניסיתי להסביר לה את הסיפור המומצא שלי על כך שסבא וסבתא שלי צריכים עזרה. ואז מאוחר יותר באותו הלילה, בעודנו צופים בטלוויזיה במרתף של ההורים שלי, באחד הכיסים של הפיג'מה שלי הייתה טבעת מיהלום ובכיס השני היו עגילי יהלום. ואז פשוט החלטתי לעשות את זה. 22:30 בערב, וביקשתי ממנה לקום מהספה וללכת לחלק אחר מהמרתף. לקחתי את היד שלה ואמרתי לה דברים יפים עליה ועל היחסים שלנו, וגם פה לא ציינתי את ה-11 בספטמבר, רק מאוחר יותר הסברתי לה את מה שראיתי בטלוויזיה. כרעתי ברך והושטתי יד לכיס שלי והיא פשוט הסתכלה עלי ואמרה: 'מה אתה עושה? מה אתה עושה?' ושאלתי אותה אם היא רוצה להתחתן. היא החלה לבכות, ואז חיבקה אותי וענדתי לה את הטבעת והיא בכתה, ואז אני לחשתי לה באוזן : לא ענית לי. והיא אמרה: 'כן!!!' בצעקה. ואחרי הטבעת נתתי לה את העגילים ורצנו למטה, נכנסה לחדר של ההורים שלי והיא קפצה על המיטה בין שניהם - ואמרה: 'אני הולכת להיות הבת שלכם'".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו